שלום לך, מנחם יקירי.
כמה טוב לנגוע בנושא הזה.
משהו שיכול כל כך לתגמל, וכל כך להרוס.
בוא ונחשוב ביחד.
השעה שבה יושבים אבות ובנים באווירה קרובה ואינטימית, יכולה להיות הנקודה המרכזית בחיבור ביניהם – אם היא נעשית בדרך הנכונה והמועילה, והיא יכולה להיות אסון של ממש, כאשר ההורה עושה את הטעות הקריטית של השעה.
מהי מטרת הלימוד של האב עם הילד? כשאבא מגיע בגישה של "לבחון את הילד", זה לא בריא וגם לא משרת שום מטרה. גישה כזו שבאה להכאיב למי שלא למד, אין לצפות שהשוהה בה יגלה זיק של הנאה או דומה לה. אם אתה מעוניין להכאיב – אז אל תצפה למשהו אחר חוץ מכאב. ואם ה'מבחן' בא בשביל לדרבן את הנער ללמוד ביתר שאת, הרי שכאן דרושה פיקחות מסוימת, איך להשתמש בכח המניע ולא בכח המסרס.
המפגש המותיר את הילד תוהה ומבולבל, יגרום לו לשנוא את המפגשים האלו, וגרוע יותר, לשנוא את תכני המפגש – שהוא לימוד התורה! כח המניע ללמוד יותר, מבוסס על החדרת העונג שבלימוד, ההנאה שבידע… זקיפות הקומה של מי שנמצא בעניינים.
איך עושים זאת? נסה אבא יקר, לראות את השעה הזאת, כשעה של "ביחד", רגעי קסם של חוויה משותפת, בהם אמנם אתם חוזרים על התכנים שנלמדו. הידיעות של הילד או העדרם החלקי, עולות על פני השטח גם בלי שתהפוך את השעה לסיוט וגיהנום. אם אפשר למצוא אשם בשעה שהפכה למשהו לא נעים – זה רק האבא! שגם אם היו לו לבטח כוונות טובות, הוא לא השכיל ליצוק לשעה הזאת את האופי המיוחד שלה.
כאשר ילד מתחמם בחומו האוהב של האבא, שלא בדיוק זועף ושוצף על מחדלים כאלו או אחרים, אלא ממקד את שביעות רצונו המובלט בהישגים. ולא רק באותה שעה, אלא הקול המהדהד בחלל הבית: אמא! איזה כיף ללמוד עם מוישי… אני ממש מתמלא נחת, הבחור הזה יגדל לתלמיד חכם… אם יש כח מניע ללמוד יותר טוב ולדעת את הנלמד – זהו הכח הזה.
הילד שלך זקוק לך! הוא רוצה באהבתך, אל תמיר אותה באימון לתחרות ותאוות הישג. למד איתו כי הוא אהוב ורצוי גם כשהחומר נשכח ממנו, בזדון או במשוגה… בשעת מפגש זו עלינו להרבות במשפטים המבטאים זאת, לדוגמא: "בוא נלמד ביחד את המילים היפות והנעימות של הגמרא… אולי נגלה משהו חדש? אולי נדע יותר טוב?!" ככה, "אנחנו", בלשון רבים. לא אבא הבוחן את בנו, אלא אבא שלומד "ביחד" עם בנו, אבא שפניו קורנות בעת לימוד התורה, יותיר אחריו אסוציאציה חיובית בהקשר של הדפים הגדולים והענקיים הללו.
אין אדם בעולם, קטן כגדול, שלא שואף לקרבה ואהבה, אם שני אלו יינתנו לו – הוא יתן הרבה יותר, הוא יהיה מוכן להתאמץ שבוע שלם, להקשיב, לסכם, לחזור… רק כדי לרכוש עוד פיסת גן עדן בדמות אותה שעה שווה, בה האב יסביר פנים אליו ויתעניין בעולם הקטן שלו ובסיפורים הקטנים שלו מהחיידר.
אם וכאשר הילד לא לומד, לא רוצה, לא מוכן… נדרשת זהירות יתירה, לא לקחת את הסירוב הזה למקומות קלים של האשמה או אכזבה. כדאי להבטיח לו, בשלב מוקדם זה, את השעה הנעימה של ה'ביחד', גם בלי הלימוד. לא! אבא לא מוותר על הלימוד, אלא שאבא לא מוכן לוותר בכלל על השהייה ביחד עם הילד. הוא עשוי לקלוט את החוויה האוהבת הזאת, ובמשך הזמן, לבו יהיה פתוח לקלוט את אהבת התורה והתמדתה.
דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום – זה המדריך לכל אבא שרוצה להחדיר בבנו ידיעת והתמדת התורה. על ידי הנועם ונתיבות של שלום מחבר, תוכל להביאו אל ארמון התורה והשגתה. אמור לו זאת בפירוש – אנו לומדים יחד תורה, לא בשביל הפתק של יום ראשון, אלא בגלל שאנו אוהבים את התורה. ככה לומדים אבות ובנים.
מנחם יקיר, במילים קצרות: השעה השבועית של הלימוד יחד עם הבן היא שעת המבחן שלך! בהצלחה!