נגעת בעצב כואב במיוחד, והדילמה מתעצמת, שאינך יודע אפילו מה האינטרס שלך ברגע התגובה.
אבל לפני שאנו מגיבים, אנו צריכים להקשיב לגישה הנכונה שבלבנו כלפי המתרחש.
נראה, שהגישה הנכונה צריכה להיות זו:
להרגיש את הכאב של הילד, גם בלי להצדיק את מעשיו או לנקוט עמדה בסוגיה.
אתה יכול להיות איתו ולא בעדו, ובעצם, לתת לו את הכל.
כדי להבין את מה שעובר על הילד, עלינו לצאת מתפקיד ה"שופט" ולהיכנס למעגל החיים של הילד. הוא, הזאטוט, נמצא בחברה אחרת מאשר בבית, שם הוא מתמודד עם דברים אחרים. יתכן שקשה לו בחיים החברתיים והוא מתמודד עם סוגיות מורכבות בחיים הקטנטנים שלו. שם אין לו מי שיתמוך בו, שם הוא נמצא לבד.
יתכן שהוא אמנם חטא כלפי החברה שלו, יתכן שהוא עשה מעשה בלתי הגון, והמופקד על חינוכו החליט לנקוט קו מסוים למענו. יתכן וההוא שגה ויתכן שלא. אחת היא לנו מה היא האמת, העיקר החשוב שצריך לזכור הוא, שהילד הקט, עם נפשו הרגישה – מרגיש עצוב ופגוע. יש הורים, שרחמיהם נכמרים, והם בוחרים להשמיץ את הרב, מי הוא בכלל… מה הוא מבין בחינוך? אל תשים לב אליו! מלבד הנזק החינוכי שבגישה זו, הילד אינו יוצא מסופק, הוא חש שהוא נקלע כאן לדיון אודות מעמדו החוקי של המחנך, ולא זה מה שמכאיב לו כעת… אף אחד לא מסוגל להתייחס לכאב כמו שהוא?
גם המתייחסים להיפך, טועים. יש את ההורים המצדיקים באופן אוטומטי וחרדתי את הרב. התגובה המיידית שלהם רושפת אש – מה כבר עשית? תתנהג טוב ותראה שהוא לא יתנכל אליך! וכו'. השגיאה כאן חדה ובולטת, למה לדון על מעשים רעים עם ילד שלבו פצוע ושותת? האם אתם מכירים רצון טוב כלשהו, שנבנה על ידי התעלמות מכאב חד וצורב?
מכירים את האבא שלוקח את בנו לרופא שינים, שיטפל בחורים ובשברים של שיני החלב? כמה כאב וכמה סבל חווה ילד במרפאה? האם שם הוא המקום להוכיחו על זלזולו בצחצוח שינים? שמא האב יאמר לו: תראה, מוישי, זה מגיע לך, אתה בכלל לא יכול לבכות כעת, כי אתה הבאת את זה על עצמך… וכי הבכי נובע מצדק או אי צדק? הבכי נובע מכאב!
התחושה של הורים שהם חייבים לנקוט עמדה – היא שגויה לחלוטין. כאשר מגיע הילד מבית הספר, ודמעתו על לחיו, הצעד הראשון הוא לגשת אל הכאב ואל התחושה. לתשאל את הבוכה – מה כואב לך? לשקף את המציאות המכאיבה ולתת לה ביטוי. חדל מלחנך את הכאוב… הוא לא קשוב כעת לתוכחה. המקום שלך כתומך ומשתתף בסבל שהוא חווה – חשוב לאין ערוך.
ילד שמרגיש שמבינים אותו, שנמצאים בשבילו במקומות שדוחקים אותו – יהיה פנוי, כשוך הסערה, להקשיב גם להסברים כיצד למנוע תקריות כאלו בעתיד. המתנה שאתם נותנים לו בסבלנות שלכם – לא תסולא בפז. בהיותכם שם, אתם מאריכים את הנוכחות שלכם בחייו, ואחר כך תהיה לכם בודאי הזדמנות להתוות יחד אתו את הקו המצליח, איך שורדים התנהגויות שונות בחיים.
אלו הם המוקשים! גם אם אנו סבורים שהמחנך שגה – ככלות הכל, זאת אפשרות – ניתן לדלג על המלים היוקדות שאנו מבקשים להשליך לעבר האיש. ושוב, לזכור את הילד… את מצבו… את תחושתו… שהם אמורים להיות בראש מעיינינו. אחת היא לנו אם המחנך הוא איש חינוך מוצלח או שמא מעל הפעם בתפקידו. הילד יהיה מוכן אפילו לסלוח למחנך – אם אכן צרכיו הנפשיים ימולאו בהצלחה על ידכם.