לכבוד יצחק שיחי'
אין הלכה כזאת "חובת ההשתדלות", הקב"ה ברא אותנו בעולם הזה, כדי שנחיה חיים תקינים ומסודרים ועמם נעבוד את הקב"ה, במסגרת החיים הללו, יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, כשבד בבד עליו להשתדל לזכור שהוא נשמה בגוף והוא צריך ורוצה לעבוד את השם יתברך, להתפלל שלוש תפלות במנין, לברך על המזון במתינות, לקרוא קריאת שמע שעל המיטה כראוי, לתת זמן לביתו, ולקבוע עתים לתורה. כאשר הוא מתנהג כך, הרי שאין שום חסרון בהשתדלות שלו אם הוא באמת רואה בה רק 'השתדלות', הבעיה מתחילה כשאינו רואה בהשתדלות – השתדלות, אלא הוא בטוח, שהוא, ורק הוא, וכוחו, וחריצותו, וכשרונו מביאים את הפרנסה. שם הטעות שלו, שיכולה לעלות לו בהמון דברים קריטיים בחיים.
אלו מן הדברים המסורים ללבו של אדם, האם הוא רואה בהקב"ה המפרנס היחיד, או שמא הוא 'עוזר' להקב"ה על ידי ההשתדלות שלו, הרי זו מילה שאין לה באמת פשר אמיתי, וכי אפשר לומר לאדם עד כמה להשתדל? תעבוד כמה שאתה צריך, אבל תאפיין את העבודה שלך כתיקון, כהכרח, ולא כנקודת החיים העיקרית שלך, כשכל הדברים, אפילו הכי חשובים – הם טפלים ובלתי חשובים לעומתה.
בעקרון היינו אמורים לדעת, שהשתדלות היא רק כדי מחייתו…. האם מישהו מוכן לעמוד מול האמת הזאת?
לזה צריך מדת הבטחון בהשם יתברך, גם אם אדם עובד מסודר, וגם אם הוא שכיר – הוא אמור לראות בה' את המפרנס שלו, כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל, כי הוא מזרים לו את הדם ונותן לו את הבריאות כדי שעמה יוכל לעבוד ולהתפרנס, אז איפה הוא משתדל כשהקב"ה עושה הכל?
השאלות הללו מתחילות כאשר באמת אדם משוכנע במשוואה הזאת, עבודה – פרנסה, כשהחיים מפתיעים מאד, ורואים בחוש, שזה לא בדיוק ככה, המון אנשים עובדים מהבוקר ועד הערב בעבודות מייגעות, ולא גומרים את החודש, ואנשים אחרים, באותה רמה – מתייגעים פחות, אז מבינים שהקב"ה הוא המפרנס את כל חי, לפי צינור השפע המיוחד של כל אחד ואחד.
כל זה כאשר נוגע לחיים הרגילים, אם אדם עושה חובות בשביל מותרות, שלא יבוא ויגיד שיש לו בטחון בהשם יתברך, כי הבטחון האמיתי אמור לבוא מתוך רגיעה ונחת, שרק הקב"ה יתן כאשר יתן ובינתיים אני מחכה ולבי סומך עליו, אני עושה מה שאני יכול – כי זה רצון השם, אבל להשתולל ולחיות למעלה מיכלתו זה לא בטחון ובטח לא השתדלות.