שים לב, שניאור,
אתה מדבר על העונש כתגובת של 'אין ברירה' שלך, וכתוצאה מכך אינך עומד ביעד המדאי גבוה שהצבת לעצמך.
עלינו להבין מהות עונש בחינוך.
הרי העונש הוא דבר מאד קשה ליישום בדרך הנכונה. לפעמים אנו רואים את העונש כנקמה על מעשה רע שנעשה, ויש ואנו משלים את עצמנו שאנו עושים את הדבר הנכון, כי אנו מחנכים את הילד. יש לנו אפילו מילה מכובסת: סיבה ותוצאה… הילד ידע שעל דבר רע הוא משלם בעונש.
צריך לדעת, כי העונש, אם הוא לא טוב, הוא פועל את הפעולה ההפוכה, הוא גורם לחינוך שיתקלקל ולא יבוא על תיקונו. ולכן קורה, שכאשר שוככת חמת המעניש הוא מסוגל גם לוותר על העונש הזה, ולהציג את החוק שלו ככלי ריק, מלא בושה וכלימה.
הסיבה שקשה לנו לעמוד מאחורי העונש, היא כי אנו 'יצרנו' אותו מתוך התרגשות רגעית, לא הייתה לנו התנהלות מסודרת ועקרונית. לכן כשההתרגשות שלנו פגה – העונש אבד את קסמו ונראה כבר לא ראוי.
לכן כדאי שלא לצאת למסע העונש כשאיננו מגדירים יעד והישג. גם אם אנו מאד כועסים, לא בוער שום דבר, יש זמן לחשוב ולעשות הכל גם אחר כך. וכך מתוך ישוב הדעת, ואחר שיחה נוקבת עם הנענש – אנו מחליטים אם להעניש או לא.
ברוב המקרים, איננו רוצים להעניש כבר. וזה גם כי לא בדיוק החינוך עומד בראש מעיינינו למרבה הפלא, אנחנו רוצים נחת. אנחנו מבקשים שקט. ולכן אנו נוקטים בצעד הכי דרסטי שאמור, לפי השקפתנו, כעת בשעת הזעם, ליצור את הדבר הנכון ביותר, שיזרז את ההחלטה של החניך להיכנע. אך כאשר אין מקום למשא ומתן אנו לא רוצים כבר להעניש, למה לעורר שוב?
מי שחושב על חינוך של ילד, מסוגל להעניש בשיא האהבה ובפסגת השקט שכבר הושג. לא שהעונש הוא דבר חיוני תמיד, אבל אין הבדל בין קודם לאחר כך. אם הוחלט לעשות משהו שיכאיב, וכאשר אתה רגוע אתה לא מוצא מקום לעמוד מאחורי ההחלטה, אולי יש להרהר שוב על נכונות הצדק שבעונש?
ויש עוד נקודה. אם אנו חושבים על העניין בצורה רגועה – אנו מקבלים כוח לחנך גם בלי עונש, אנו פונים יותר ללב, לכל הדברים הנכונים שהילד יכול להיות שותף אליהם. שיחה מעמיקה מחדירה הרבה יותר מאשר עונש. לעונש יש אמנם תפקיד מסוים, אם הוא נעשה מתוך אהבה והבנה. כלומר, אני מונע איזה דבר נחשק מהילד, אחרי ששנינו מגיעים להבנה, שלמרות רצוננו הגדול אנו מוכרחים לעשות את הצעד המכאיב הזה.
לילד לא כל כך אכפת העונש, כמו אי הצדק שנעשה (לדעתו). אך אם העונש יבוא 'אחרי' ההסבר הקצר והקולע, בלי התגוננות והתנצלות מצד האבא, ישאר אפילו טעם טוב בלב הילד, ואז כבר לא תצטרך לוותר ולהיכנע. כאן מתרחש תהליך חינוכי ממדרגה ראשונה, ואין שום סיבה לחזור בך או לבטל החלטה.
לכן צריך לזכור לפני הפרחת הצהרות ואיומים, כי אם לא נוכל לעמוד בכך – נעמיד את הסמכות שלנו באור מגוחך, לכן לפני הכל… לקחת את הזמן, להירגע מעט, ואז מקיימים התייעצות הורית מיושבת, או אז ניצולים מהכלל הידוע: בא לכלל כעס – בא לכלל טעות!