יסודותיה הקריטיים של הדוגמה האישית
רבות כבר נכתב על הדוגמה האישית, ועד כמה היא נחוצה לתהליך בנייתו של המתחנך, הרואה את הליכות מחנכו יותר ממה שהוא מקשיב לו.
רבים מכירים את המראה בו הילד הקטן מתנועע ליד סידור, ועושה בדיוק כמו שרואה את אמו בעת תפילתה… זהו! ילד הוא חקיין לא קטן. מחזה מרנין ושובה לב.
החיקוי הזה לא נגמר בחיצוניות ובפוזה… הילד מפנים את העומק, דווקא הם שנראים כל כך דלים ורדודים, יש בהם נקיות מחשבתית שצוללת לעמקים, החוש הנקי שלהם מזהה אמת מול שקר, אותנטיות מול זיוף, ממש אי אפשר 'לעבוד' עליהם.
הילד אומנם מתנועע ועושה מעשים חיצוניים שראה או הבחין. אך הוא גם מחקה מעשים, אמרות והתנהגויות שחווה בחברת הוריו – מחנכיו הקבועים של יום יום שעה שעה.
זה לא סוד, שהורים רבים, דורשים מילדם מה שהם לא… למרבה האבסורד, יכול אבא שהוא ממוצע לגמרי, לצעוק לילדו במר נפשו: ככה לא תגדל גדול בישראל! והילד מהרהר (במקרה הטוב): כמוך אבא חביב…
נכון שלא כולם צועקים בחדות כזאת, אבל במובן מסוים אפשר לומר, שמה שאתה לא – לא תוכל לפעול בילדך. וגם מה שאתה כן – תלוי במידת היכולת שלך להעביר מסרים נכונים. זה מאד קריטי.
מסופר, כי פעם ראה החזון איש זצ"ל אב גוער בבנו בבית הכנסת (כנראה רצה להחדיר בו אהבת תפילה…) בדרך של ביזוי, השפלה ומכות. לאחר התפילה קרא החזון איש לאב, ואמר לו, שמע נא! חז"ל לימדונו: 'גדול שימושה של תורה יותר מלימודה'. והנה את הלימוד שלך – להתפלל טוב, עשית בדרך של אמירה. אמרת לו לבטח שצריך להתפלל כראוי. ואילו את הלימוד הנוסף – עשית בשימושה – במגעים פיזיים בלתי נשכחים. ומהו הלימוד הנוסף? שאל האב. הלימוד הנוסף – הסביר לו החזון איש – הוא הידיעה שכאשר אדם זועם, עליו להכות ולהשפיל את מי שהוא זועם עליו, את זה הוא בטח קלט.
גם במוסר ובתוכחה, מועבר מסר אדיר השפעה, הילד, מסוגל לקלוט, מתוך האוירה שאתה יוצר סביב המסר – את המניע 'האמיתי' שלך, בסערת הכעס והזעם אינך יכול להחביא מידות מושחתות תחת עלה תאנה של יראת שמים ודאגה לחינוכו הרוחני. אם הנך ירא שמים באמת – העבר לו את היראה הזאת באוירה של קבלת עול, של קדושה ודבקות הבורא. היה שם לגמרי, הילד יקלוט מצוין, גם אם לא את הסיבה לפחות את המסובב. אותך הוא יקלוט – כאדם שראוי להידמות אליו ולחקות את מה שהוא מייצג.
הסבא מקלם זי"ע היה אומר, עיקר החינוך הוא הדוגמה האישית, הרי בקריאת שמע הננו אומרים – "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך". ולכאורה, הרי מדובר כאן על הבנים, ואם-כן גם הסיפא של הפסוק היה צריך להיות בלשון רבים: בשבתם בביתם ובלכתם בדרך… אלא כאן נרמז: אם חפץ אתה שבנך ילמד תורה – צריך גם אתה-עצמך לדבר בדברי תורה בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, או אז הבן ילמד ממך.
מספר הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל המשגיח דקמניץ: בזמן שהיינו ילדים קטנים התפללנו עם אבא. פעמים רבות נוהג היה אבא לשוחח עם הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצוק"ל אחרי התפילה. באותן פעמים ישבנו ושיחקנו באבנים על הריצפה במטרה להפיג את השיעמום. פעם אחת העיר לנו אבא: שבת היום! ואבנים הן מוקצה! עזבנו את האבנים. לאחר זמן, משנוכחנו שאין אבא מביט לעברנו, פנינו שוב למשחק האבנים. ראה זאת אבא – ושוב הפסקנו, וחוזר חלילה.
לפתע שמענו את רבי אליהו, אומר לאבא: "זה חינוך"?! והוסיף: הרי הם קטנים ואינם מבינים כלל מהו מוקצה, דבר אחד הם לומדים מהמוסר שלך: כשאבא לא רואה – לא שומעים בקולו"… דע, כי חינוך אמיתי ייתכן רק בדברים ובמושגים שהילד יכול להבין. בדברים שאינו מבין – החינוך הוא כשרואה דוגמה אישית מאביו. הדוגמה האישית משרישה בקרב הילדים חינוך אמיתי ויסודי.
עובדא ידענא על בחור ישיבה, שבצעירותו, היה משתתף בהפגנות הימין, למרות היותן נושאים אופי המנוגד לחינוכו ולהשקפת רבותיו. ההורים, איבדו את הכוח למנוע אותו, וכאבו בשקט את ההתרועעות המדרדרת הזאת מבחינת רוחה של הישיבה.
לעולם הם לא ידעו, את אשר ידעתי אני… כי כאשר היה בנם חוזר מההפגנות ומאירועים שונים באישון לילה, ונכנס בלט לבית ההורים הדומם, על קצות אצבעותיו, כדי שלא לעורר את תרדמת ההורים תרתי משמע, והנה גבו הכפוף של אביו רכון על גמרת-אבא עם הניגון הנוגה המוכר, היה מחלחל בלבו יותר מכל התוכחות. "ככה הייתי רוצה לחיות" – היה מהרהר בלבו בעצב… וגם הסכים יום אחד גם להודות בכך.
זה לא שלא צריך להוכיח… אך להוכחה ערוצים שונים – וערוץ הדוגמה האישית הוא העיקרי שבהם. אל תאבדו אותו הוא החשוב ביותר, בלעדיו, שום חינוך לא יועיל.