לדמותו של האדמו"ר בעל ה'אהבת ישראל' מויזניץ זי"ע
יום ב' בסיוון, יום המיוחס הוא יום ההילולא של הצדיק הקדוש רבי ישראל מויזניץ זי"ע בעל הספר 'אהבת ישראל', שעל שמו נקרא. חסידות ויזניץ, שחרתה על דגלה את מאמרו של הבעל שם טוב הקדוש: יראה להמשיך על עצמו שלש אהבות, אהבת התורה, אהבת השם יתברך ואהבת ישראל. האירה את האהבה הזו באור יקרות בדמותו של הרבי הנערץ. על אף שהיה קדוש ופרוש, מורם מעם, ואיש מסתורין בכל מהותו, הפיק מכל חזותו הפנימית והחיצונית נחלים זורמים של אהבה אינסופית לכל איש אשר בשם ישראל יכונה.
הוא אהב את כל אחד ואחד, וזה בא לידי ביטוי בכל מיני אופנים, לפעמים היו רואים אותו מחבק איש מוכה שחין ומוגלה ולפעמים מוריד את עצמו לילד קטן, ומדבר עמו כמו סב אוהב, רבות בשנים לאחר הסתלקותו, התהלכו בעולמנו אנשים שעוד הכירו אותו ודמותו הנשגבה לא סרה מהם. אחד הסיפורים הידועים אודות האהבה שרחש לכל אדם, כשהגיע לדור בעיר גורסוורדיין שברומניה, והצביון המודרני היה מנוגד לאופי החסידי שההילה שלו הקרינה. חששו שמא יהיה לצנינים בעיני התושבים ותתפתח התנגדות בלתי רצויה, ענה ואמר האהבת ישראל: אני כל כך אוהב אותם שיהיו מוכרחים להחזיר לי אהבה…
דרך אמירת תורתו היתה כמנהג אדמור"י ויזניץ בגימטריאות ופרפראות לחכמה, אך המסתכל בעין חדשה בכתביו, נוכח לראות את הצדיק המדבר כלפי שמיא, חסדים ורחמים לכל נשמות ישראל, בספר 'קדוש ישראל' שהתפרסם אודות דמותו, רשומים עשרות ומאות סיפורי מופת מדהימים, ממש כמו בתקופה הבעשטנית, תפיסת מחשבה בהירה, רוח הקודש מבוררת, ברכות שהתקיימו באורח פלאי, בבחינת ותגזר אומר ויקם לך… ציונו הקדוש הוא תל תלפיות, ארונו הובא ארצה על ידי בנו בעל האמרי חיים מויזניץ זי"ע שהתגורר בבני ברק.
היה מכונה בפי חסידים הסבא קדישא מויזניצא, והיה לאיש מופת לא רק בספורים הנפלאים שהתהלכו אודותיו זה דורות, אלא היווה בלבבות כסמל לשלימות של קדושה ועבודת השם באהבה תוך כדי שאוהבים את ברואיו של מקום. בכל התמונות שהשתיירו מזיו פניו מפיק תואר דמותו מין חיוך ואהבה מכילה לכל בריה, קדוש עליון זה זכה, שהחסידות הזו תאיר בלבבות זה כמה דורות, כשהמרכזיות שלה באה לידי ביטוי בקדושת השבת, בשמחת השבת, וחמימות יהודית פשוטה לכל דבר שבקדושה.
תפיסת המחשבה שלו היתה מבהילה ממש, הוא היה ממש קורא את מחשבות הנוכחים לידו, עד שהיו אלו מהרהרים בתשובה במחיצתו, כי לפעמים היה "עונה" בקול על קושיה שהקשה אי מי, מבלי שיגלה לאיש את הרהורי לבו, מסופר, שפעם היה מסב עם חסידים בבית מארח אחד, ועל השולחן הועמד יי"ש שבאותה תקופה התעורר פולמוס אודות כשרותו. אחד החסידים, בשם ר' יוסף, שעמד מאחורי כסאו של הרבי, חכך בדעתו אם ראוי לגלות לרבי על העוררין שיצאו על הבקבוק, ואחר התעשת ואמר בלבו, הלוא הרבי יודע מה שהוא עושה, והיה אם ישתה – הרי שזו עצמה הוכחה שמותר לשתות, וידום האיש.
בעל הבית ניסה להקריב את הבקבוק כמה פעמים, ושידל את הרבי לשתות מן הכוס, ואז נענה ואמר האהבת ישראל: מה אני אעשה ויוסל (כשהוא מחווה בידו על החסיד המהרהר) לא מרשה לי לשתות…
סיפורים מעין אלו סופרו למאות ממש, הדבר היה ידוע ומפורסם, עד שאף פשוטי עם חרדו ויראו בנוכחותו, ומוצא פיו התקדש אצלם בקדושה יתירה, כדבר איש אלוקים. גם בעבודתו הפרטית התנהג כאחד משרפי מעלה, בקדושה יתירה מנעוריו, ותפלותיו הזכות הכו בלבבות, ורבים חזרו בתשובה מהשולחנות הטהורים שניהל ומהתפלות בניחוח הויזניצאי הידוע, שהעיר תרדמת רוחנית בתקופות קשות של נסיונות ותמורות. וכל יהדות רומניה לרבדיה השונים הושפעה מדמותו הקדושה.
נסתלק ב' בסיון תרצ"ו ומנוחתו כבוד באהל אדמור"י ויזניץ, בבית העלמין שומרי שבת, חלקת ויזניץ, בני ברק.