פרק רביעי – אני אמרתי אלוקים אתם
דבר ידוע וברור הוא, כי מאז שנפח אלוקים באפינו נשמת חיים, מאן דנפח מתוכיה נפח, פנימיות האדם הנושם וחי, היא אור אלוקי פשוט. עצם העובדה שהאדם נדרש מחומרו העוזק להמשך אל הרוחניות האלוקית, זה אומר שזה מובנה בתוכו, שזה לא משהו שאין לו שייכות, כי אם אכן היה אדם חומרי בלבד נטול העומק האלוקי, לא היה אפשר לבקש ממנו להתקרב אל משהו שאינו מינו בכלל.
בהכרח אם כן, שהמין האנושי, הוא מעין דמות של מעלה, אלוקות ממש מלובשת בעצם, כביכול, והפנים האלוקי הזה שהוא חלק אלוק ממעל ממש, כפשוטו, שואף להתדבק באור העליון שהוא מקורו ושרשו ומינו. וכיון שכך, כל זמן שלא יתהווה הדבר הזה בשלימות, הרי שיהיה חסר האדם באושרו האמיתי, משום הוא חסר את מהותו העצמית ממש, שהיא הדבקות המוחלטת באלקים חיים.
הידיעה הלא פשוטה הזו, שאנו בעצם – עצם מעצמיו של אלקים חיים, כביכול, אמורה לשנות לגמרי את דפוס החשיבה שלנו, ממקום קטנוני של אדם חומרי שאין לו דבר עם האור האלוקי, אנו מסתכלים על עצמנו כעל אישי מעלה, שרפי קודש ממש, משום שזה באמת מה שאנו, למרות הכיסוי העב והגס שיש על הנשמה החבויה בחביון עוז ההסתרה.
מכאן ואילך עלינו לסגל לעצמנו מנהגי א'ל עליון, משום שזה מה שאנו באמת, וכשם שהוא המעניק והמשפיע הגדול לכל היצורים, ואינו מקבל כלל משום אחד – אף דבר וענין, כך עלינו להתמסר על הנתינה המשפעת ללא גבול וללא תנאים. לא הכוונה למחוק את האישיות כדי לרצות את הזולת, שזהו האגו המתעתע, אלא שהעולם בעינינו ייראה כאור הגילוי, ולא כעצם הנתון לנו להנות בו, אלא להנות בו אחרים, ולהשפיע שפע לעולם. ויובן היטב, אין הכוונה לאבד את הנורמטיביות שנולד עמה בנאדם, העשויה לטובתו, שבגינה הוא דואג לעצמו ולרווחתו, כי זהו רצונו של בוראו שייטב לו, ויחיה חיי רווחה תקינים, ללא מותרות מיותרות, אך תקינים לגמרי… אלא הכוונה, שהגישה אל העולם, כמקום לקבל ולקבל, היא גורמת את ההסתרה ההרמטית על אור הגילוי של העצמי שלך, שאינו אלא אלוקים חיים.
ואם יאמר האומר, מה בכך, ומה אפסיד בהיותי נהנתן אמיתי, ללא מודעות אלוקית, הלוא סוף כל סוף נהנה אנכי. את התשובה לשאלה זו, יאמר כל אחד מאתנו, האם אכן, אנו מסוגלים להנות מהעולם הנאה ללא מיצרים, ללא כעס וצער נלוים, בכל צעד ושעל, אין בן תמותה אחד שיוכל לענות על כך בחיוב, ההנאה שאנו מדברים עליה, היא הנאת השלווה המתמשכת, ללא מפריעים והקצבת זמן, משום שהנאה זו היא הנאת הנשמה הנכללת במקורה, וזו עומדת בבסיס החיפוש האינסופי של בני אדם אחר האושר.
למי שמסתפק בכך, הייתי מציע פשוט לנסות, בבחינת טעמו וראו כי טוב ה', הקרבה האמיתית אל הבורא, יוצרת בתוככי הנפש מרגוע אמיתי, בהיותה משנה את התפישה בעולם, שחרור הידים הלופתות מעולם שאינו שלך, יגרמו לך להנות מהעולם הכמוס שנמצא בתוכך, הדיבורים שלנו הם מנסיון מוכח, מתוככי הטמיעה בעולם חשוך ביותר אל אור גדול ואמיתי, אור שמאיר את כל הפינות החשוכות בנפש.
מה אומר הניסוי הזה? לחשוב שאני אלוקים? אלו מלים מפחידות הן אלו! המחשבה האמיתית אודות האין־סוף הנשגב, האופף את כל העולם, מרטיט את הלב, ההתבוננות בגדלו ותפארתו של יוצר בראשית, אפילו מתוך התבוננות בעלה אחד בודד… הוא הרקע הראשוני להיכל האור, יתירה מזאת יקרה כאשר האדם יבחין שבעצם, החיות הפלאית שלו, הנשמה הנושמת שלו, שאין לה שום פשר – היא הנפחת חיותו של יוצר בראשית בתוככי גופו, נורא הדבר הזה לאין שיעור.
הכוונה העליונה בבריאת האדם, היתה בדיוק זאת, שאדם בעולם הזה, יחוש את האור האלוקי הנשגב והבלתי ניתן להשגה, למרות המרחק המאפיין בינו לבין האור. ברוח הסערה המכסה את עיני הבריות, למצוא את הבזקי הגילוי המעטים – זו גבורתה של נשמה קדושה, המסוגלת חרף כל המציאות הגשמית, לחיות אותה עצמה בתדר רוחני גבוה ונוכח.
אין היהדות מבקשת פרישות מוחלטת, אין בהלכות השולחן ערוך דרבון לעזוב את חיי היום יום, ולבחור בחיי נזירות מדבריים למשל, היהדות עושה בדיוק ההיפך מזה, היא יוצרת בתוך הגשם המוחלט את הנתיב הנכון, לחיות את החיים האלו, מתוך קדושה עילאית, כאשר אדם נתקל בצרכיו האישיים, והוא זוכר לעשותם בדרך המותווה לו על ידי יוצר בראשית, הרי שבדבר הזה גופא, הוא מצמיד את העולם הגשמי החידתי אל העולם הרוחני הפתור והגלוי מעתה.
היהדות הפשוטה הזו, יהדות של שולחן ערוך, אמורה להביא את המקיים אותה אל מחוזות גבוהים של דבקות מוחלטת בהשם יתברך, ולמרות זו איננו רואים שכל דתי, ואף המקיים הכל – זוכה לחיות את חייו בתדר גבוה זה, וכי מה חסר באמת בהלכה הפשוטה שיש בעומק הפנימיות? התשובה זועקת עד לב השמים, אין המדובר בהלכה פשוטה כלל ועיקר, מי שחושב שיש איזה הבדל בין התדר הגבוה להלכה הפשוטה, לא הבין את המגמה בהלכות וחוקים, הוא מגשם בכך את האור, ומפריד את התורה מנותן התורה. חלילה לנו מלומר שאין קיום השולחן ערוך עיקר, אלא אנו אומרים, שלא יתכן באמת לזכות לקיים את כל סעיפי השולחן ערוך ללא נפילות ממשיות, מבלי שהתדר הרוחני האמיתי יתלווה אל הקיום, לדעת שהפרטים הללו אינם טכניקות יבשות ללא רוח, אלא הם נועדו בדיוק בשביל המטרה הזו, לזכור ולהזכיר כי איננו שייכים לעולם הגשמי הזה כפי שהוא נראה, אלא אנו בעלי תפקיד הנדרשים להעלות את הגשמיות הזו אל תדר רוחני גבוה, ולזככה בתכלית הזיכוך.
זו הסיבה הפשוטה מדוע אין היהדות מטיפה אל פרישות מוחלטת, שבהשקפה ראשונה היא נראית מעולה בשביל השקט הרוחני המתלווה אל הפרוש. כי הפרישות המוחלטת, מצביעה על כך שיש עולם גשמי מחד, ויש עולם רוחני מאידך, ואלו אינם נושקים זה אל זה, ואולי אפילו סותרים. ומשום כך, סברו רוחניים ממקומות אחרים – כי על הרוצה לזכות לרוחניות נדרש להפריש את עצמו מן המפריעים לרוחניות הזו.
נמצא לפי דברי הפרישות הזו, שהעולם הזה הוא בעצם מיותר, ובריאתו היא אולי כנסיון להגדיל את השכר של הפורשים והפרושים.
ואמנם, גרעין איתן של אמת יש בגישה הזו, כי אכן העולם הוא מגדיל את הנסיון להפרד מהדבקות יותר מהכל, ואכן גם עיקר ענינו להגדיל שכרם של עובדי ה' מאהבה וכו'.
אך זאת לא כל האמת, כי בעומק, העולם מצפה לתיקונו, להעלאתו, לבירורו. הבריאה נועדה לאור הגילוי ולא להסתר. גם דרך הפרישות בעצם מביאים את העולם לידי גילוי, כי אם מסתובבים בעולם גשמי אנשים שפורשים מן הנמוך בגלל הגבוה, הרי שהם מרוממים את האדמה שהם פוסעים עליה. אך צריך לדעת את האמת הפשוטה: יסוד היסודות של היהדות הוא לקחת את החומר וללמד אותו כי יש אלוקים, וכי איננו בעצמו כלום מלבד אלוקים חיים הנוכח באמת בעולמו. וגם בעלי הפרישות לאותו דבר נתכוונו.
המסקנה מהשיעור הזה ברורה – בחיים שלנו עצמם, יש שבילי גילוי מובהקים, עמם אנו חיים את החיים, ומכח זה אנו מבינים כי תחלואי החיים, פתרונם בא רק כאשר נסיט את תשומת לבנו אל הגילוי שבכל פרט בחיינו הגשמיים.