בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים
דרשת תשעה־באב תשפ"ב
תקציר הסיפור: בית המקדש השני עמד על תילו ארבע מאות ועשרים שנה. בית זה נבנה שבעים שנה לאחר גלות בבל, והוא נבנה על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון, לאחר הכרזת כורש. בית המקדש השני נחרב בתשעה באב בשנת ג'תתכ"ח. עיקר חורבנו נעשה בידי טיטוס קיסר רומי. השלמת החורבן נעשה חמישים ושתים שנה לאחר מכן, בשעה שחרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל בשנת ג'תת"פ בפקודת אדריאנוס. חורבן הבית הוא אסון גדול, שתולדותיו נמשכות עד ימינו. מאז יצא עם ישראל לגלות, ועדיין לא נגאל. כמעט אלפים שנה, ואמרו חכמים: "מיום שחרב המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים".
יום תשעה באב, וכל המסביב שלו, ההלכות, דיני האבלות, הצום וסדר הקינות, כל זה נועד לחבר אותנו לאבינו שבשמים. אין המלך בביתו הלך בדרכו למרחוק, בזמן הגלות, בעל הבית הרס את הבית, וגלה, כביכול, יחד עם בניו ובנותיו לגלות קשה מאד, גלות של זיכוך, ושל עיצוב פני דמות העם – כעם היהודי משרת ה', אשר אנו מכירים את עצמנו בו כיום.
האם קשה לבורא עולם לבנות בית אחד בכל כדור הארץ, למה זה צריך לבוא דרך גאולה ענקית, ושינוי פני תבל, וניסים נפלאים שאין כמותם… זה בדיוק הענין, אם אנו חושבים שבית המקדש הוא בית מאד קדוש, כי בו הקריבו קרבנות לה', אז אפילו שזה אכן נכון, אבל זה לא כל הסיפור, מה שקרה ועדיין קורה, זה הקשר הנשגב שהיה בין הבורא לברוא, שהופסק באחת.
בית המקדש הזה שעמד מאות שנים, וראו כל מי שרצה לראות, כי השכינה שורה בישראל, הנסים שנגולו לעיני בני תמותה בבית המקדש "בכל עת" ממש, בכל יום ובכל שעה, חוט השני שהפך ללבן במשך מאות ימי הכיפורים, לעיני כל העולם כולו, אש המערכה שהיתמרה אל על, וכשעין כל בן אנוש יכולה לראות את האש של מעלה, שאינה מקבלת תנודות משום אויר ורוח, אלא מיתמרת ועולה, העיר ירושלים נראת 'לינת הצדק', כי לא לן אדם בירושלים ובידו עון… איך אפשר לחיות חיי חטא כאשר אדון העולם מתגלה לעיניך במציאותו, ואתה רואה את זה בלכתך לישון, דרך החלון…
קרבת אלקים זו, הממשיות של עבודת השם, הקשר עם לשכת הגזית ובית דין הגדול שבירושלים, שהוא המשך ישיר לתולדות העם החל מתקופת קבלת התורה ובהמשכו במוסרי הנביאים, כל זה נדם ביום אחד. בלע ה' את סוכתו, הרס ולא חמל… הקינות של איכה והפיוטים, אינם רק לתאר את הגזירות, השמדות, החורבנות וכו' וכו', הם בעיקר מבטאים את הגעגוע שלנו אל האור הגדול של בית המקדש, אור שאינו מאיר מתוצאה של בנית בית באבנים ועצים, אור שהוא נוכח בעולמנו, אור של הנמצא היחיד וכל הנמצאים – נמצאים מאמתת מציאותו.
בכל יום יהודי שופך את נפשו בתפילה לה' – ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, שימו לב, כי בתפילה זו, הגעגוע מופנה בעיקר לזה אשר אוה למושב לו בציון וירושלים, איננו מבקשים רק על הבית הגדול והקדוש, אלא אנו מבקשים על "שובך לציון", שאתה רבונו של עולם, תשוב להתגלות בעולם, שאנשים ידעו שאתה פה, ואתה הכל, וכל העולם מונהג על ידך בכל עת ורגע, עיקר צמצום האור הנורא הזה היה בבית המקדש, בבית אשר בחר ה', אשר משם יוצאת האורה לכל העולם כולו. אור זה חשך, חושך עב ומכופל, עד שהגענו לסוף כל הדורות, ואנו אפילו לא יודעים על מה אנו בוכים ומה הפסדנו.
חלק מגזירת הגלות הנוראה, היא גזירת האדישות שלנו, אי הידיעה שלנו מספיק, ואי הציפיה שלנו כנדרש, לא באה חלילה מחמת שאנו רוצים להתרחק מהשם יתברך, אדרבה, אנו מתענים ואומרים כל מה שאפשר, וכן מקיימים את הלכות ימי בין המצרים, אבל עלינו לרומם את הדעת, ברוממות של גאולה, עלינו להטמיע בעצמנו את האמונה בביאת הגואל צדק, בדרך פשוטה ביותר. וזה קורה כאשר מתחברים, כאשר נהיים מחוברים, כאשר אנו מאפשרים ללבנו להבין מה בו מציאות הבורא, ומה גדול הקשר שבין ברוא לנבראיו.
כדי שנוכל להרגיש את צער החורבן ולהמתיק את זה בתקוות הגאולה האמיתית והשלימה, עלינו לחזור אל מה שהיה שם, אל מה שיכול היה להיות לנו, לפעמים אנו אובדי עצות, נו, ומה יהיה, מה יהיה עם השנאת חנם, עם המריבות, שעל זה כתוב בפירוש, ש'זה' מעכב את בית המקדש, האם אנו יכולים להיות אחראים לאנשים אחרים? האם אם אנו נתחזק במדת אהבת חנם זה יספיק? מה אני הקטן יכול לפעול למען הגאולה השלימה?
האמת היא, שאם מבקשים מכל יחיד שיצום וינהל את תשעה באב, בודאי יש אימון בנו, בכל אחד מאתנו, שמעשינו גורמים קירוב הגאולה. אבל עיקר הענין, שצריך לדעת, שבעת שאנו יושבים ומקוננים בתשעה באב, אנו כבר זוכים לגאולה, כי בית המלך חרב, בניו התפזרו, אבל יש פמליא אחת שלא עוזבת אותו לעולם, גם אם תהיה גלות הכי קשה, וכבר היו והיו… ועם ישראל עדיין זוכר לפרטי פרטים, איך ואיפה וכיצד הקריבו כל קרבן, ואילו תפילו נישאו בבית המקדש לשלום כל העולם וכו' וכו'. מי יכול לתעד עוד תופעה כזו, אפילו עוד אחת בודדת, כמו התופעה של העם היהודי, שכל ילד מזכיר בסידור שלו את בית המקדש לפרטיו, כמו שלא נחרב מעולם. זה סוד ששמור לפמליא של המלך, מלכי המלכים, שאלף שנה בעיניו כיום אתמול.
בית של ה' אי אפשר להחריב, כמו שכל העולם הוא שלו, והוא לבדו מושל בעולם. אפשר להחריב את הבית כפי שהוא נראה לעינינו, את העצים והאבנים, אבל את רעיון המקדש אי אפשר להחריב, הוא קיים ותוסס כמו ביום הראשון שבנו אותו. מה רצו האויבים כשנכנסו עם ניבולי פה ורגל גסה למקום שבו הכהן הגדול נכנס אחת בשנה בלב רוטט להתפלל תפילה קצרה בלבד על עם ישראל… מה הם ביקשו? להשמיד את הבית? כל ירושלים היתה הרוסה, דמים בדמים נגעו, מה הם רצו מהבית הזה?
הם רצו להמיר את התופעה של קשר בין אדם לבוראו בכלום… הם ראו בעיניהם איך אש התמיד בוערת, ופועלת נוכחות אמיתית בעולם, את הדבר הזה הם הפסיקו… הם לא, ויצת אש בציון, בית שרוף שרפתם. באותו יום לפני 1954 שנה, נפסקה מחיצה של ברזל, מחיצה של אדישות, מעתה קרבת האלוקים תהיה בעמל של גלות, בחיפוש אחר אור הגאולה בתוך כל החושך, כי הורד המסך על עבודה נפלאה של תדר קשר קבוע בין האדם לבוראו.
וכל זה למה? בגלל שהיתה חסרה אחדות בנשמות ישראל. מכאן ואילך, כל אחד מנהיג את בני קהילתו לאחדות, אבל איפה האחדות הכללית, שיהודי רואה יהודי, ואין לו בלב אלא אהבה אליו… כל זה הוא סוד בית המקדש, לא היו מעמדות בבית המקדש, אפילו מלך ישראל נוטל הסל על כתפו, כולם באים לבית ה' ממש, לא מוסדות על שם… לא ענינים שיש בהם פניות, אלא משרתי ה' העושים את מה שצוה עליהם בתורה שבכתב בהר סיני, וכל העם באים לראות את ה', כזו תופעה יכולה לבוא ולשרות בעם שלנו, רק כשאנו קומה שלימה, קומתה של השכינה, שלא חסר שום אבר בקומה הזו של כנסת ישראל.
בזוהר כתוב, שהקב"ה הוא אחדות עם נשמות ישראל, נמצא, כשאנו פוגמים בחלק מהכלל, אנו פוגמים בהארתו של הקב"ה בעולם, מצידנו כמובן, ואז מובן שאין שייך שום בית המקדש, שהוא התאחדותו עמנו, וכשאנו אין מתאחדים, פרח לו בית האמת… לפי רש"י, ירד בית המקדש משוכלל מן השמים, לפי הרמב"ם, יש מצוה לבנות את בית המקדש. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כדי להמשיך את האור מלמעלה, את ההשגחה ה'גלויה' עד ביטול הבחירה כמעט, אפשר להמשיך רק על ידי שנבנה את בית המקדש הרוחני שלנו, בהבנת הנקודה של המקדש, ובהבנת העבודה של תשעה באב.
לכל מועד יהודי, יש הלכות ויש 'עבודה'. כשם שברור לנו, שלא די בלהגיד הגדה של פסח בעשרים דקות, ולצאת ידי חובה… כי החג הוא רב משמעות לגמרי, אנו רגילים במועדים כאלו להבין את מה שרוצים מאתנו, גם ב'עבודה', כי כל פרט ופרט מהלכות התורה הוא סעיף של התחברות לאהבה הגדולה להשם יתברך. מה העבודה של תשעה באב? העבודה של תשעה באב הוא עבודה של 'שובך לציון ברחמים', שאנו רוצים ביום הזה לפעול בעצמנו להיות יהודים שמחוברים אל ה', אין כמו הזכות להצטער בצער של השכינה, ולהיות מבני היכלא דמלכא, אבל בד בבד אנו מחסנים את העומק היהודי שלנו, אנו ממש ממש שייכים להיכל המלך, ומשתתפים בצערו. אבל העבודה של תשעה באב היא עבודה של גאולה, עלינו לבדוק ביום הזה כמה אנו מחוברים אל זה שרוצה לשכון בציון…