לא לרצות בשבילו
עולם החינוך וההשפעה עולם מרתק הוא לגמרי. יש בו כללים ברורים וגם אין בו שום כלל. יש והנך נוהג לפי הספר ואינך מצליח, ויש ואתה מונע ממקום בלתי מקצועי בעליל ופועל גדולות ונצורות…
אחד הדברים המעלים תהיה שוב ושוב, הוא דבר ההנחלה של ערכים לילדים וחניכים שעדיין אינם מבינים את עומק הערך או נחיצותו. כלומר, האבא או המחנך 'מסבירים' לילד כמה שזה חשוב, והוא, מחוסר אונים, מוכרח בעל כורחו לומר אמן.
אמת, אין דרך אחרת, לא נמתין עד שאדוני הילד יסכים להתפנות לבקשת ההורה, הוא מוכרח מתישהו להסכין למציאות הזאת, שיש מי שמחליט עבורו דברים, וזה בסדר גמור. אך אליה וקוץ בה.
במשך הזמן, מרוב עצים לא רואים את היער. אט אט מיטשטש הגבול והנער נלכד במעגל קסמים מוזר, בו הוא חי כדי לרצות את הממונה עליו, ואז אבוי, גם אם הוא יעשה הכל לפי התקן, חוסר הנשמתיות שבפעולתו הורג כל חלקה טובה, וחסל סידור חינוך כהלכתו.
ולא רק בחינוך, גם בהשפעה רוחנית, או בטיפול וייעוץ לדילמות חיים שונות, האיש צריך להביא משהו מהבית, משהו קטן… אבל חיוני מאין כמוהו, הוא חייב לרצות! אי אפשר לרצות בשבילו, זה גם לא הוגן וגם לא יעיל, בסופו של תהליך ספינתכם המשותפת תתנפץ על קרחונים תועים לא תגיעו לשום מקום.
הבסיס של יכולת ההשפעה על הזולת, אינה ברוב דברים ושכנוע עז, אלו הם כלי פעולה טובים, אך אמורים לעבוד בזירה מתאימה, ברקע נכון, הוא יצירת שטח המקבל, קרי, הרצון להשתנות, הרצון לשמוע, הרצון לקבל מסרים שונים, לא ידועים ולא מוכרים עד כה.
הדברים הפשוטים הללו מוכרים לכל מי שבא במגע עם מושפעים, רק לא תמיד יודע המטפל המפסידן את מקום התורפה, לרוב יתלה זאת באופיים הקשה של באי שעריו או בנחיתות עצמית שאין לו מוצלחות נדרשת, לא! על פי הרוב, ניתן לזהות את הפגם הזה: המטפל, המחנך, ההורה רוצה בשבילם, והיא לא תצלח.
ואם אמור יאמר המחנך, ואם לא ירצה תלמידי, אניחנו לנפשו? לא זאת השאלה ולא תהיה עליה תשובה הוגנת… כי זה בדיוק תפקידך מחנך והורה נכבד לגרום לרצון להתעורר כן. לרצות ממש בשבילו לא. ההבדל בין השנים הוא עמוק. וננסה ביריעה קצרה זו לבארו.
כשאתה ניגש לאיש להעבירו לדעתך, עליך לנגוע במקום בו דעתך ודעתו שוים, במקום שאתם מחולקים, אתה והוא תתבצרו בעמדות מנוגדות, ושיח של חרשים למופת יתרחש כאן. ומעתה, באותה נקודה משותפת, שבהם הנכם שוים, נפתח פתח כחודו של מחט, לבנות עוד ועוד הסכמות או בירורי דברים זה בויכוח ובהעברת מסרים משכנעת.
בהשפעה הדבר יותר חריף וחד, משום שאינך רוצה רק לשנות חלק אחד מהאדם, ידיעה כלשהי וכו', אתה רוצה לנטוע נטיעה טובה בקרקע חייו של חניכך, דע! ארגז כלי הנטיעה הוא הרצון. אל תתחיל לפעול כלום אם לא תגלה אצלו רצון. אין רצון בינתיים? אַתְגֵּר איתו את הרצון, קודם כל, כאשר משימה עקרונית זו תושלם, תהיה האדמה פוריה להצמיח עץ עושה פרי קודש הילולים לה'.
הרבה מאנשינו, טובים ונלהבים, ממהרים בדרכם ללבו הרחוק של חניכם, במלל רב, ובאהבה גדולה מורעפת, כשהתקוות מתבדות, המחנך חש את תיסכול חייו: מה לא עשיתי בשבילו? יאמר. אדוני המחנך, דלגת על נטיעת הרצון, כשהוא לא רצה – הוא לא היה שם… בטיול שלך אל תיקונו, לא העלית אותו על רכבך, נסעת לבד, וחבל.
גם בעבודת השם יתברך, הפרטית, של כל אחד מאתנו, הרצון, הוא המלאך הניצב על ראש דרך, כל נקודת רצון מושכת אחריה עבותות אהבה לבורא עולם, לקיום מצוותיו, לעסוק בתורתו ולהתפלל בערגה אמיתית. בלי רצון, גם אם תהיינה הפעולות מושלמות לחלוטין, יהיה חסר גדול בכל הענין, והנסיגה מכל זה מובטחת. זו היא סיבת כל הנפילות.
אין סיבה שבעבודת השם של חניכנו, נקוה מהם מעשים בלי רצון, גם אם הנוהל הוא, כמובן, לשמור על כללים וחיובים, אך בד בבד, להשקיע המון רגש ואיכות בהעצמת כוח הרצון הפנימי, תיכף כאשר הלה מגלה איזשהו כיוון שניתן לכנותו במשהו הדומה לרצון להעצימו ולהעניק לו ממדים עוצמתיים ועצומים, לעורר את המוטיבציה של המשך והתרחבות, אך בשום אופן לא לרצות במקומו, כי אם אתה תרצה, והוא לא ירצה… איזה מין חינוך הוא זה.
יש להניח, כי רצון מעורר רצון, להבדיל מלרצות במקום… אך ניתן להטמיע ולהשליך את הרצון הגדול שבא מתוך אהבה אמיתית, על הזולת, לא רצון לשנות את הזולת, אלא לרצות בעצמך בדברים שאתה מטיף, לרצות להשתנות (! ) זה כן מעורר ומדביק את הזולת, העינים המעריצות החוזות בפלא ההשתנות שלך, תפנמנה את היופי האצילי הזה ומלכותו יתברך ברצון יקבלו עליהם, אמן.