למה קרב הבעל שם טוב הקדוש אנשים פשוטים?
בחג השבועות, חל יום ההילולא של אור שבעת הימים רבינו ישראל בעל שם טוב הקדוש זי"ע. כיום כולנו יודעים, שאין לתאר את העולם בלי ההתגלות הנשגבה של חסידות הבעל השם טוב, אור בוהק של אהבת השם וחמימות לוהטת לתורתו ולמצוותיו התפשט בעולמנו.
ידוע, שהבעל שם טוב הקדוש, טרם התגלותו וגם לאחריה, היה מעודד את האנשים הפשוטים, תמימי הדרך הישרים, שהיו מלאים באהבת השם פשוטה וביראת שמים אמיתית ולא מתחכמת, למרות התמיהה שנוהגו זה עורר בשכבות הגבוהות של העם, בעלי שכלתנות וידיעת התורה, התמיד בדרכו, ואף הדריך את תלמידיו ללכת בעקבותיו. קרבו את הפשוטים, אמר.
איננו יכולים לרדת לסוף דעתו הנשגבה של צדיק דורות זה, אשר עומק דרגותיו העילאיות אין להשיג, אולם כלימוד בעבורנו, יכול סעיף זה בהליכותיו בקודש ללמדנו רבות, בחיי הרוח שלנו, ובתפישת העולם הרוחנית הנכונה.
יהודים פשוטים קרב הבעל שם טוב הקדוש, משום מה? האם המגמה היתה לזלזל חס ושלום במורמים מעם, בתופשי התורה החשובים והנכבדים ודאי שלא! הרי תלמידיו בעצמם, היו ענקי רוח, גאוני ארץ מפורסמים, ומהם היו שאיישו משרות מכובדות של רבנים ומגידי מישרים עוצמתיים, מדוע, אם כן בלטה ההנהגה הזו, אשר לה הדים מעשיים עד ימינו אלה?
ואולי נאמר, שרבינו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, קרב 'אף' את היהודים הפשוטים, גם אם זה נכון, עדיין לא הבנו לאשורן פשר הנסיעות לכפרי הסביבה, על השהיה הממושכת בין אנשי עמל מאמינים פשוטים בהשם יתברך, ולגרום להם לומר כמה וכמה פעמים ברוך ה', גילויבט איז דער באשעפער וכו'.
מה זאת?
יש לי רעיון מסויים, וברעד מובן, אני מעיז לחלוק עם קוראי הטור. לעניות דעתי, רבינו הבעל שם טוב הקדוש, אהב כל יהודי באשר הוא, ועבודתו עם ה'פשוטים', לא היתה כמניף דגל הפשטות כלל, לא מיניה ולא מקצתיה.
הבעל שם טוב הקדוש פשוט הסיר את הלוט מעל העומק העצום והבלתי נתפש המונח בבקעת הפשיטות.
שימו לב, כאשר יהודי פשוט, מדבר בפשטות אודות הקדוש־ברוך־הוא, המצוות, התורה, התפלה, האהבה, היראה והדבקות, ועוד ועוד. וכי דברים אלו פשוטים הם? הרי הם גבוהים ורמים לאין שיעור ולאין תכלית. היחס של העם ל'פשיטות' הזו, בחיי היום יום, של החשובים יותר, ושל החשובים פחות, עוררה את קנאת ה' צבאות שפיעמה בעוז בלבם של ישראל הבעל שם טוב הקדוש!
אין תפילה פשוטה, אין תורה פשוטה, אין ברוך ה' פשוט, הכל כה אלוקי, כה מרומם ונשגב – – – הבעל שם טוב הקדוש כיתת את רגליו לשמוע את האנחה היהודית שבקעה מהלב המאמין בהשם יתברך, הפשוט בתכלית הפשיטות, כביכול, כי עמד נרעד למראה הזעזוע שאנחה זו חוללה בכל פמליא של מעלה.
אין הבדל בין תפלת העני הפשוט לבין תפלת השוע הנכבד, גם אם הראשון דל שכל ומעשים, זה שהוא עומד לפניו אינו משתנה לעולם בין איש לאיש ובין גבירה לעניה וכו'. אלקים אחד הוא, ואת יחודו זה טרח רבינו הבעל שם טוב הקדוש לגלות כל ימיו הקדושים.
פעם אמר הבעל שם טוב הקדוש לתלמידיו הקדושים, הבה וניסע יחדיו ללמוד אהבת השם, מהי. הסכימו כולם, עלו על העגלה המלומדת בניסים, ויפליגו הרחק.
והנה הגיעו אל כיכר רחבת ידים, ירדו מן העגלה לפי הוראת רבם הבעל שם טוב הקדוש, והנה בסמוך ניצב לו איש יהודי תמים, רועה בהמות, עיניו עצומות, גווילי פניו מאומצים ומלהטים באש קודש זכה וחיננית, הוא היה באמצע שיחה אל ריבונו של עולם: ריבונו של עולם! אהבתיך… אני רוצה לעשות הכל בשבילך… במה אעבוד אותך? ארקוד לפניך! והתחיל רוקד שעה ארוכה.
אחר כך המשיך לטעון: ריבונו של עולם! אהבתיך… מה אעשה עוד לפניך? והיה שם איזו רקק של שלולית מים, ויאמר האיש: אדלג לפניך את ברכת המים! ודילג את ברכת המים שעה ארוכה. ויאמר עוד: מה אוכל לתת לך ריבונו של עולם? יש לי בכיסי מטבע, אתן אותה אליך! ויקח המטבע ויזרקה למעלה. עד כאן המעשייה החסידית.
בעולמנו הציני, תתמקד ההבנה בסיפור זה, בידיעה שכיון שאנו מנועים מלהשתמש בקפיצות וריקודי דילוגים לפני ה', בהיותנו חסרים את התמימות הזו, הרי שאין לסיפור הזה כל משמעות. טעות! יש משמעות, ועוד איך! נכון, שעבודת הפשטות של אותו איש תמים היתה יחודית רק לו, אבל אותו ריבונו של עולם שהיה לו משותף גם לנו.
את הפשיטות שלנו, מבקש הבעל שם טוב הקדוש זי"ע להקריב אל ריבונו של עולם, את המעשים שאנו כן מסוגלים לעשות, הבה ונעשה אותם מתוך פשיטות, תמימות, ואמונה תמה וזכה. לנו יותר קל מאשר לכפרי ההוא, משום שלנו גלויים כל מסתריו של מקום, מאות ואלפי גילויי רצון אלוקי שבדמות כל העשיות היהודיות שלנו, הבה ונעשה אותם מתוך אמת בעל שם טובנית מקודשת, ונעלה אשה ריח ניחוח לה' שאמרתי ונעשה רצוני. זו דרך הבעל שם טוב הקדוש.
בחג השבועות, בו אנו מקבלים את התורה מחדש… הבה ונקבלנה בעינים זכות, המביטות אל ההר העשן כמות שהוא, ללא חומריות מתלווה, בלב טהור וחף מכל מיני ליצנות וקרירות.
נהיה תלמידיו של הבעל שם טוב הקדוש.