'קדושת לוי' הקשורה עם קדושת ישראל
בסביבות פרשת בראשית (כ"ה תשרי) חל יום הזכרון לנשמתו הקדושה של הרב הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, בעל הספר הקדוש 'קדושת לוי' תלמיד מורנו המגיד הגדול ממעזריטש זי"ע.
אפיונו המיוחד כסנגור המלמד זכות על יהודים לפני כסא הכבוד, גרם לדורש רשומות לעשות נוטריקון מהמילה בראשי"ת: ב'רדיטושבר ר'ב א'ומר ש'בח י'שראל ת'מיד. אמת לאמיתה.
הצדיק מבארדיטשוב, אמרו צדיקים, זכה כל כך ללמד זכות על בניו של הקדוש־ברוך־הוא, עד שבכוח קדושתו, ברא בשמים 'היכל הזכות', שממנו נשפעים רחמים וחסדים על בני ישראל.
עוד אמרו, כי לא רק הזכרת שמו הקדוש של הצדיק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע מעוררת רחמים, כסגולת הזכרת שמות הצדיקים, אלא אף הזכרת שם העיר בארדיטשוב בכוחה לנתץ שיניו של המקטרג… (דוגמת מה ששנינו במשנה, שבימי המקדש היו שואלים את הממונה על הנוהל ביום הכיפורים: האיר פני כל המזרח? עד שבחברון? ולמה הזכירו חברון? כדי להזכיר זכות ישני חברון אבותינו הקדושים).
סיפורים רבים נשמרו בין שכבות העם החל מאותו דור של בארדיטשוב ועד ימינו, הם מבטאים את סירובו המוחלט של 'הסנגור' להכיר ברוע הנמצא לפי ראות העין – בבני ישראל, לדידו, טעות גדולה היא, אין רע כלשהו בישראל, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו.
לצורך זה היה פועל פעולות שונות הממחישות את ייחודם של ישראל, ואשר הבהירו באור חדש את דברי המדרש: "שחורה אני ונאוה" אף על פי ששחורה אני, עדיין אני נאוה… יש בי יחודיות יהודית שאין כל רע יכול לקלקלה.
פעם סיפרו לו כי יהודי זקן אחד המיר את דתו בגיל שבעים. נענה רבינו הקדוש ואמר: "הביטו וראו, שאפילו הפחותים שבישראל, יש בהם ניצוץ נפלא של קדושה. הנה היהודי המומר הזה, נלחם עם יצרו הרע שבעים שנה, ולא רצה לכפור באלוקי ישראל…
מסופר, כי פעם פגש איש מחלל שבת, פנה אליו ברחימאיות: האם שכחת ששבת היום? השיב לו הלה בעזות: לא! "האם אינך יודע שפעולה זו אסורה בשבת"? השיב האיש: ודאי ידוע לי… "שמא גבר עליך יצרך"? ניסה שוב הצדיק. "לא"! ניער הפוחז כל נסיון ללמד זכות…
מיד הרים רבי לוי יצחק את עיניו לשמים וקרא: רבונו של עולם! ראה נא יהודי… מוכן להיחשד על ידי כמחלל שבת בפרהסיה, אך העיקר שלא להוציא דבר שאינו נכון מפיו…
בערב יום הכיפורים, כשעדיין נותרו אי אילו פוחזים שבליל אותו יום-קודם ליום הקדוש בילו את הלילה בחברת ידידיהם הלוא יהודים במסבאה המקומית. זכו אלו לביקור של הצדיק, שבדמותו ההדורה פסע למבואות האפלים האלו, כשבעקבותיו משמשו הנדהם: מה לכהן בבית הקברות.
השיכורים השרועים על ריצפת מקום-החושך, מסואבים בקיא ומלוכלכים בבגדיהם ובחטאם, החליאו את הגבאי, אך לא את הצדיק הרחמן המידבק במידותיו של הקדוש־ברוך־הוא, המוחל לשבטי ישורון ביממה זאת.
הוא כפף את קומת קדשו כשבידו בקבוק משקה יקר, והציע מהנוזל המגרה לאחד השתויים הנכרים שפרפר אי שם בין ערנות להפכה. הלה שלף מיד את הבקבוק והחל לגמוא נמרצות מהתכולה, לשביעות רצונו של רבי לוי יצחק הקדוש.
אחר ניגש לאחד משלנו, עלוב חיים ששכב אף הוא לצידם של השקצים, והציע לו לשתות. האיש הזדעזע, ומתוך שכרותו, אץ ליטול ידים, אמר ברכת שהכל, ומיד נרדם שוב לשכרותו… כאן זלגו עיני הצדיק דמעות גיל: ראה עמך הגוי הזה, גם בעת שפלותם, מובדלים הם משאר גויי הארץ רחם נא עליהם.
אף שמשנת חייו היתה ללמד זכות על כל בריה, לא הקל חלילה בעבודתו של מקום, לעצמו, היה הצדיק בדיוק ההיפך, מהתייחסותו לזולת, רבי לוי יצחק היה כל כולו יראה וקדושה שאין דומה לה, תפילותיו הנוראות היו לשם דבר, כשהוא מקפץ וצוהל בדבקות על אנושית, ושוכב בפישוט ידים ורגלים בביטול עצום מול הדרת כבוד קונו.
אמרו צדיקים, שדווקא מתוך 'החמרתו' בשיא דקדוק השלימות בכל עניני עבודת השם, היה כל כך קרוב לבוראו והידבק במידותיו בצורה מופלאה כל כך, גם בספרו הקדוש מובאות אימרות קודש בסגנון זה, המלמד, שתפקיד הצדיק הוא להיות סנגורם של בני העם הקדוש.
תכלה היריעה להכיל את כל סיפורי רבי לוי יצחק, כי רבים הם, דיינו בהבנה, שמידות הצדיק המתגלות ביותר בעת יום נשמתו שייכות לכל הן, וכל מי שרוצה להכנס לפנים מהקדושה, צריך לאחוז בהן.
גם אנו, כשנראה את מעלות חברנו ולא את חסרונם, נזכה להשיג מעט מה מהדבקות שמסוגלת לה נשמתנו, וכמאמר הבעש"ט: מי שאוהב את האב אוהב גם את בניו.