{הרבי מליובאוויטש – המלך שהיה עבד נאמן}

הרבי מליובאוויטש זי"ע

מלכות בגלוי ועבדות בפועל

יומא דהילולא ג' תמוז תש"פ

אחד הדברים הקשים ביותר, זה לתאר את דמות הפלאים, חד הפעמית של לב ישראל ואוהבם – הרבי מליובאוויטש, זכותו תגן עלינו, ועל כל ישראל אמן. הבעיה היא גם כללית וגם נקודתית.

כי גם אם נאמר משהו אחד בלבד, או שננסה לחדד זוית אחת, גם אם לא נתיימר להקיף את כל המכלול של אישיותו רבת הגוונים, לא נצא ידי חובתינו, כי גם נגיעה אחת קטנה, באחת הזויות,  וכי בה כן נבין את עומק השלימות שלה? אני תוהה, אם המקום הנכון של ג' תמוז, זה לספר עוד מופת, ועוד סיפור, וכי זה יגע אפילו בשולי אדרתו של מנהיג יראל זה, שלא הניח דוגמתו בשום צד וענין. אפשר למתוח קווים מאד כלליים, מאד לא ממצים, אבל הקווים הללו אמורים להיות מקרבים אותנו לדמותו של הצדיק הקדוש, שלא הפסיק לחשוב רגע אחד על כל נשמה ונשמה מכלליות נשמות ישראל.

אם עד בואו של הרבי לזירת היהדות הכללית, היתה היהדות נחלתם של שומרי המצוות מנעוריהם, והיתה תרדמה כללית כזו, של אנחנו והם, עם בעל תשובה אחד או שנים שהסתננו. הגיע הרבי ושאל, מה קורה פה, מי יכול בכלל לוותר על בנים של השם? מי זה שיכול לשתוק מול תרדמה כזו. ואז, שלוחי הרבי מסתערים על העולם, ופשוט זועקים את דבר מלכו של עולם, שכל יהודי ידע מהשם יתברך… שכל יהודי יקיים מצוות… וכל זה נעשה על ידי קול הצעקה הפנימית של השכינה, שהקשיב לה אדם אחד ויחיד – הרבי.

מבצעים קדושים של זיכוי הרבים, רבבות אנשים חזרו אל חיק אביהם שבשמים, הרבי הפך למשמעותי בעבור מליוני בני אדם ברחבי תבל, והוא עצמו? עובד ה' במסתרים, מלבד השעות בהן התגלה ברבים, במאמרים, שיחות, ביחידויות… מה הוא היה? היכן שכן המלך בשעות שלו עצמו? בעבדות! הרבי היה עבד של ה', זכורני, כשהייתי בשבת מברכים אלול תשמ"ב ב770 שבת שלימה ויום ראשון, ילד הייתי… אבל כבר אז בלטה לנגד עיני הדמות של הרבי, איך שהוא עומד לפני עמוד התפילה שלו, ברצינות תהומית, ממש התגלמות הביטוי של חז"ל – כעבדא קמא מריה, כשכל מילה נאמרת בהטעמה ובכובד ראש. זו תפילה שכל אחד מתפלל, אבל היה שם התכללות של מלכות שמים בעבדות של הרבי.

כעבור שנים, זכיתי שוב למתנת החיים הזאת. בשלהי תשרי תשמ"ח, זכיתי להתפלל ערבית כשאני עומד מאחורי הרבי ממש, וכבר הייתי בחור בישיבה גדולה, וחזיתי לרבי מאחוריו, כשהתבוננתי בתפילה ההיא, כשכולם נדחפים להציץ בו, והכל אומר הוד מלכות, ואילו הוא – העבד הנכנע של הקב"ה, זה מה שעבר לי אז, ואלו הזכרונות שלי משלושת הפעמים בהן זכיתי לחזות באדם הדגול זה, ראייה של קלושי ראות, שרואים רק משהו, אבל יודעים שיש שם הרבה יותר.

ופניו המאירות אחר התפילה, כשהוא עוטף במבטו את הנוכחים ולרקע שירה של כמה דקות – עזב את המקום עם הסידור ביד, אך הנוכחות, אוי, הנוכחות, מותירה חותם אדיר כל כך, שאחרי 32 שנה היא עדיין נוכחת בלבי.

הרבי היה מלך לכל דבר, אבל הוא רק לבש את בגדי המלכות, הוא עצמו היה עבד נרצע לקודשא בריך הוא, הוא לא ראה במעמדו כי אם שליחות, שאותה ביקש לשתף עם עוד יהודים, אני שליח פה ואתה שליח שם. מה ההבדל? לא רוצה להרחיק לכת ולתת ציונים לרבי מליובאוויטש, אין לי ידיעה אודותיו כי אם ממעשיו הגלויים, המחנכים אותי והמעניקים בי השראה נצחית. דומני, שכל אדם, אם יביט בדמותו של הרבי, ויפנים את האור הגדול הזה של "למען שמו באהבה", מתמשך כזה, לא מתפשר, לא מסיח דעת.. חדור, דרוך… עוצמתי. יבין, כי מה שהרבי עשה בעצמו ותבע מאחרים. בעצם זו האמת הפשוטה, שמחייבת את כולנו, כל אחד בזירה הפרטית שלו.

הרבי היה מלך, כבר אמרנו, אבל שמנו לב שהרבי, בעצם, היה העבד של כל נשמות ישראל? אם צריך סכין שחיטה במצרים, הרבי כבר מוצא את הדרך לשלוח, אם צריך תיקון באיזה מקוה במקום שכוח אי שם ברחבי תבל, איכשהו יש אחד שאכפת לו. אנשים, נשים וטף, לא רק חסידי חב"ד, אלא מכל רחבי העולם היהודי – היו חקוקים על לוח לבו, כי תמיד הוא שאל את שאלת העבד הנצחית – מה אני יכול לעשות למענך, מלך?