לדמותו ה'מעשית' של רבינו הקדוש מהאניפולי זי"ע
ככה טוב לחיות, מרוצה, משלים, שמח לעולם לא עצוב.
אבל איך?
איך מגיעים לדרגה כזאת?
האם זה מציאותי בכלל?
הלא כל העולם מלא יגונות, צודקים אפילו… ריאלים, מוסברים ומנומקים אבל יגונות.
נכון. אנו יודעים שאמנם קיים איזשהו עולם שמח באיזה מקום אבל מה מקור השמחה הזאת? וכי אינה נראית לכם אווילית משהו?
*
היו היה איש שמח במיוחד, איש אלוקים קדוש היה זה, משהו שאיננו מכירים במחוזותינו, אי שם בערבות אוקראינה הקפואה, במושבה זנוחה ושכוחה אניפולי שמה, התגורר הרבי רב זושא, מתלמידי המגיד הקדוש ממעזריטש ממשיכו של הבעל שם טוב הקדוש. פעם, פעם פעם לפני כמאתים שנה בערך.
ויהי האיש הזה הדומה למלאך, נטול כל קשר עקיף או מכוון, עם העולם החומרי, אשר באורח פלא היו רגליו דורכות על אדמתו שש ושמח כל הימים, על שזוכה הוא בשפלותו, לעבוד לא'ל רם ונישא כזה, ולא ידע את נפשו מרוב שמחה על כל פרט קטן שבקטנים שזכה לסגל לנפשו מאוצר המנוצר של קדושת היהדות.
מצבו הגשמי היה מה שנקרא בפי אנשים 'שאינם כמותו' בכי רע, בית היה לו לר' זושא, ואין אנשים נוהגין לקרוא לחורבה זו שגופו התגורר בה לעיתים בשם 'בית', אך ר' זושא עצמו? לא ידע מאיזו מתנת חנם וחסד הבורא נמשך קנין הבית הטוב הזה. ובבית… אין כלום, תחת קורות גגו הנושקות כמעט אל רגבי האדמה אשר הבית עומד עליהן לא היה שום דבר שראוי להיות קנין לאיש מן השורה, אין צריך לומר דבר שוה ערך לממון כלשהו אלא אף פרוסת לחם מיותר שנותרה מאיזו סעודה שהיתה באתמול או בשלשום לא שהתה במקום עני זה לא היה כלום! ובתוך הבית פנימה אור… אורו של רבי זושא, האיש השמח עלי אדמות…
וכך אירע, שאותו חסיד עבדקן אשר התאונן לפני רבו הגדול ממעזריטש על היותו חסר-הבנה במידת היכולת האנושית לקיים את דברי חז"ל בענין 'חייב אדם לברך על הטובה כשם שהוא מברך על הרעה' ככתבם וכפשוטם נשלח אחר כבוד אל אותן קבוצת בתים העונים לשם אניפולי שם, אמר לו הרבי, מתגורר מיודענו תלמידנו החביב, הרבי ר' זושא, הוא זה אשר יכול לאלפך בינה כיצד מברכים על הרעה היטב…
שם פעמיו התלמיד למסע פתרון-החידה, הרים וגבעות גמע, שדות מוריקים ונחלי מים חלפו ביעץ מול פניו, כשבלבו מקננת שאיפה טהורה אחת 'מתי אזכה גם אנכי לעבוד לבוראי כדרך הצדיקים הקדושים'…
ומידי זוכרו מבע של שביעות רצון התפשט על חזותו… הנה עוד מעט אשמע ביאור נפלא, עמוק מני עומק, אודות הפתרון הבלתי אפשרי 'היאך יודה אדם להשם הטוב, על הרעה שפקדתו בדיוק באותה איכות של הודאה, כאשר מודה הוא על הטובות הרבות שהרעיפו עליו מן השמים'…
המסע הגיע לקיצו.
רגלי החסיד הבצקות עומדות מול ביתו המט-לנפול של רב זושא הקדוש, ארשת של הבנה אפפה את קוי פניו, הוא קלט את כוונת רבו ששלחו לכאן 'כאן מודים לבטח' הרהר 'על הרעה הגדולה הזאת, של מצוקת הדלות הבלתי נתפשת, כשם שמברכין על הטובה'.
ישוב היה רכון למול הדרת פניו המאירה של האיש הקדוש ונפשו בשאלתו יאמר נא לי מר ביקש, התחנן, אל רב זושא, איך… איך מברכין על הרעה כמו הטובה ממש?
מבע פניו של רב זושא לבשו מסך של פליאה עזה: "אף אני בחלומי"… איני יודע למה שלחך רבינו לכאן. והלא זה ימים ושנים אני מתקשה באותה קושיה עצמה מהיכי תיתי, איך אדע לענותך?
הבין החסיד, שגם ר' זושא אדם הוא, ואיך תיכון השמחה הנדרשת במצב כה עגום – – – עודנו מהרהר בדברים, וכמעט שלא התמוטט כשהוא שומע את קולו העולץ של רב זושא מבעד לערפילי רעיונותיו:
– 'פליאה נשגבה היא לי, לא אדענה, מה רעה עשה לי השם, מעולם לא עמדתי בניסיון כזה כך שאיני יודע איך מודים על רעה'…
'כי אין רעה'!
*
זהו. זה היה הרבי רב זושא האגדי, איש האמונה, איש הדבקות בהשם יתברך – – –
מעשיות חינניות רבות התהלכו בין יהודים זה מאתים שנה אודות דמותו נוראת ההוד של צדיק תמים זה אך הירושה הזאת שהותיר לנו בדמותו ערך רב לה כאשר היא תשמש לנו כתמרור לחיים. נכון, לא ברגע אחד זוכים להגיע לדרגה זו, זהו תהליך של התמסרות מוחלטת לבורא במשך שנות חיים, אך בהתבוננות פשוטה נוכחים אנו עד נקלה כי הצדק עמו…
הלא השם יתברך עושה את הכל.
והרי השם הוא טוב.
הטוב הגמור.
תמיד.
וממילא אין רע בעולם, אין רע, אין רע, אין רע.
כי הכל לטובה.