{הריקוד של כורך הספרים ואשתו…}

שמחה של ליל שבת קודש

לרגל יומא דהילולא של הגה"ק רבי ישראל, המגיד מקאז'ניץ זי"ע

שנסתלק ערב סוכות תקע"ה

פעם היה מסב הבעל שם טוב הקדוש עם תלמידיו הקדושים, בסעודת ליל שבת קודש. לאחר הקידוש, צחק הבעש"ט צחוק גדול מאוד, כמעט עד כלות הנפש והיה לפלא גדול בעיני תלמידיו שלא ידעו ולא הבינו על מה ולמה השחוק הגדול הלזה.
ובמהלך עריכת השולחן הטהור שחק הבעש"ט מאד כמה וכמה פעמים, כשאין איש יודע התעלומה הזאת.

ידעו כל התלמידים, כי אין תנועה של הבעל שם טוב – ואף הקטנה שבקטנות – דבר של מה בכך, והכל מרמז על רזין דלעילא.

תלו בני החבורה את עיניהם בתלמיד הגדול – הרה"ק רבי זאב וואלף קיצעס זי"ע שישאל הוא את הבעש"ט לפשר השחוק. ידעו החסידים כי בעת שהיה הבעש"ט מעשן את מקטרתו במוצאי השבת, נוהג היה ר' זאב לשאול את רבו על ענינים נשגבים שהיו במהלך יום השבת קודש.
ואכן, במוצאי השבת נכנס ר' זאב לחדרו של הבעש"ט ושאל: "במטותא, אפשר לידע את סיבת השחוק ששחק מר?" ענה הבעש"ט ואמר: "אראה לכם את סיבת הדבר."
בכל מוצאי שבת נוהג היה הבעש"ט לנסוע מעט אל מחוץ לעיר. גם בפעם זו ציווה על משרתו הגוי לרתום את הסוסים, וציווה על התלמידים לשבת עמו בעגלה, וגם ציווה להביא את בגדי החול שלו.
נסעו התלמידים עם הבעש"ט כל הלילה, בלי שיֵדעו לאן הם נוסעים. עם אור הבוקר נכנסו ובאו אל עיר קאזְ'ניץ. בעיר זו כבר נודע שמו של הבעש"ט לתהילה, וכששמעו בני העיר כי הגיע הבעש"ט לעירם התרגשו מאוד, והכניסו אותו אל בית אחד הגבירים החשובים דמתא, למען תהיה לבעש"ט אכסניה נאותה.

לאחר התפילה בבוקר יום ראשון, ביקש הבעש"ט כי יביאו אליו את רבי שַׁבְּתַי כורך־ספרים. אמר הפרנס: "מה לכם עם האיש הפשוט הזה, שאין בו שום חשיבות וגם לא ידע צורה דשמעתתא.
"בכל זאת רוצה אני שיבוא אליי," – אמר הבעש"ט.
שלחו והביאו את האיש. אמר לו הבעש"ט: "קרא נא גם לאשתך שתבוא לכאן." וקראו גם לה, ובאה.
אז אמר הבעש"ט לר' שבתי: "ספר נא לנו, מה עשית אמש, בליל שבת. אל תסתיר דבר, ואמור לנו את האמת."
הטו כולם את אוזנם לשמוע מה יספר האיש, וגם בני החבורה התקרבו לראות מה יקרה. אז פתח ר' שבתי ואמר:
"לא אסתיר מכם דבר ואספר את כל מה שנעשה עמי, ואם חטאתי – תנו לי דרך לעשות תשובה על חטאי.
הנה אני מתפרנס ממלאכתי, מלאכת כריכת ספרים. בעבר הייתה פרנסתי מצויה, עד שהיה לי אף רווח מועט. נהוג היה בביתי, כי ביום חמישי לאחר חצות היום כבר קנו את צורכי השבת – קמח ודגים ובשר ונרות ושאר צורכי השבת. ביום שישי לקראת השבת כבר הייתי מסיים את מלאכתי והולך אל בית הכנסת לקרוא את ספר 'שיר השירים' ואת הפיוטים ופרקי המשניות שנדפסו בספר ה'תיקונים' ליום השבת, והייתי נמצא בבית הכנסת עד לאחר תפילת ליל השבת. כך היה מנהגי כל ימיי.
כעת זָקַנתי והשתנה מזלי, ואין לי כוח עוד להתפרנס ממלאכתי. חי אני חיי צער ועוני, ואיני יכול שוב להביא לביתי את צורכי השבת כפי שהייתי רגיל. אף על פי כן, איני מוותר על מנהגי לבוא אל בית הכנסת ביום השישי לקראת השבת. יקרה לי מה שיקרה – אני עושה מה שאני רגיל לעשות כבר שנים.
והנה, בערב שבת האחרון, הגיעה השעה שבה אני רגיל ללכת אל בית הכנסת, ועדיין לא הייתה בידי אפילו פרוטה אחת עבור צורכי השבת. גם קמח לא היה, כדי להכין בו את החלות עבור השבת. ואני מעולם לא נצרכתי לצדקה, וגם הפעם – לא רציתי לבקש נדבה בפתחי הבתים או להשתמש בקופת הציבור. אמרתי בלבי – מוטב להתענות ביום השבת, ולא לקחת ממתנת בשר ודם.
אלא שחושש הייתי שאולי אשתי הזקנה לא תוכל להתאפק ותיקח משכנותיה נר או חלה, דגים או בשר. לכן, ביקשתי מאשתי שלא תיקח מתנה משום אדם, אפילו אם יפצירו בה. כי עם ישראל – קדושים הם. כאשר יראו כי לא הכנתי דבר לשבת, יפצירו בה שתקבל מידם. הבטיחה לי האישה כרצוני, ולא זזתי משם עד שהבטיחה לי זאת בלחיצת יד. עוד אמרתי לאשתי כי בסיום התפילה, לא אצא מבית הכנסת עם שאר הציבור כדי שלא ישאלו אותי מדוע אין הנר דולק בביתי. לכן אמתין בבית הכנסת עד שיצא אחרון המתפללים, ורק אז אלך את ביתי, ואני והיא נקבל באהבה את אשר נגזר עלינו מן השמים. אחר כך הלכתי אל בית הכנסת כשאני שרוי בצום.
אז ניקתה אשתי את הבית במטאטא, והיטב ניקתה, בחורים ובסדקים לכבוד שבת, ומצאה כפפות ישנות שאבדו לה כבר לפני כמה שנים. הכפפות היו מעוטרות בכפתורים ופרחים עשויים כסף וזהב, כפי שנהגו לעשות אחינו בני ישראל בימים עברו. מיד הלכה אשתי אל הצורף ומכרה את הכסף שעל הכפפות, והתשלום שקיבלה עבורו הספיק לכל צורכי השבת, ואף נשאר לה מספיק בשביל יום ראשון. כך קנתה חלה, בשר ודגים ושאר דברים, והכינה הכול לכבוד שבת. גם ידעה אשתי כי אתעכב בבית הכנסת, ולכן קנתה נרות גדולים לכבוד שבת, כדי שידלקו זמן רב.
בתום התפילה, רק לאחר שיצאו כולם מבית הכנסת, פניתי גם אני והלכתי לביתי. מרחוק ראיתי נר דולק בביתי. אמרתי – לא יכלה אשתי הזקנה להתאפק וביקשה את עזרתם של אנשים. באתי אל ביתי וראיתי שולחן ערוך – חלה, דגים ויין לקידוש.
אמרתי בלבי – אם אקניט אותה, אפריע ליום השבת. לכן התאפקתי ואמרתי מיד את הקידוש ואכלתי מן הדגים. אחר כך אמרתי בקול רך: 'רואה אני כי לא יכולה את לקבל את מזלנו הרע.' לא הניחה לי אשתי לסיים את דבריי, ואמרה: 'הזוכר אתה את הכפפות עם כפתורי הכסף שאבדו כבר לפני כמה שנים?'
– 'זוכר אני,' אמרתי.
– 'מצאתי אותם היום כשטאטאתי את הבית, ואת הכסף מכרתי לצורף וממנו עשיתי את כל צורכי השבת.'
כששמעתי זאת, זלגו עיניי דמעות שמחה והודיתי להשם יתברך על מה ששלח לי לכבוד יום השבת. לא יכולתי להתאפק, ולקחתי את אשתי בידה והוצאתי אותה במחול שעה שלמה מרוב שמחה.
לאחר שאכלתי את המרק, שוב עשיתי כך כשלבי מלא שמחה, ושוב אחרי שאכלתי את הלפת. כי הייתה זו שבת כיד המלך.
כך רקדתי שלוש פעמים עם אשתי אתמול בלילה, כי לא יכולתי להכיל את השמחה על שהעניק לי השם םיתברך את הזכות להתענג ביום השבת על בשר ודגים – מתנת אלקים היא ולא מתנת בשר ודם.
ועתה רבנו, אם חטאתי כשרקדתי עם אשתי בשבת, אבקש ממך – הראה לי את הדרך לעשות תשובה ואעשה כדבריך. ורק השם יתברך יודע כי כוונתי הייתה רצויה, להודות לו יתברך על החסד שעשה עמי."
כשסיים ר' שבתי את סיפורו אמר הבעש"ט הקדוש לתלמידיו: "האמינו לי, שהיתה שמחה גדולה כזאת בעולמות העליונים עד כי כל המלאכים שבשמים צחקו ורקדו עמו, ומזה שמחתי וצחקתי גם אני."
אחר כך קרא הבעש"ט לאשתו של ר' שבתי ושאל אותה: "מה תרצי? האם תרצי עושר וכבוד לשארית ימייך, או בן שייוולד לך לעת זקנתך?" כי ר' שבתי ואשתו היו חשוכי בנים.
ענתה האישה: "כמה אחיה עוד? חמש או עשר שנים? הן קרובה אני לגיל שבעים, וכך גם בעלי. מוטב יהיה אם אשאיר אחריי בן הגון."
אמר לה הבעש"ט: "אם כך, אבשר לך כי בעוד שנה תלדי בן, וקראי את שמו ישראל, כשמי. בן זה יאיר וישמח את נשמתך לאחר מותך. ואם תודיעו לי על לידתו, אגיע לברית המילה ואהיה הסנדק שלו."
כדבריו של הבעש"ט כן היה. לשנה הבאה (שנת ה'תצ"ז) ילדה האישה בן. וזה הבן הוא הרה"ק ר' ישראל, המגיד מקוֹזְ'ניץ זי"ע, מי שנודע בעולם כצדיק גדול, גאון עצום, מקובל אלוקי, עניו וקדוש. הידוע גם על שם ספרו הקדוש "עבודת ישראל" על התורה ועוד ספרים בנגלה ובנסתר.