ליום הילולת הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק זי"ע (א' באייר)
עיר הקודש טבריה, תבנה ותכונן, לטעמי, הוא המקום הכי יפה בארץ ישראל. מלבד יופייה המשכר והמדהים, היא סוחפת את המבקר למחוזות מרוממים של הדר אצילי, כזאת היתה בעיני העיר מהפעם הראשונה שביקרתי בה, ולא אפסיק, בעזר השם, לבקר בה.
הלואי!
לו יכולתי, הייתי פונה לעם היהודי כולו, ומזעיקו: בואו בהמוניכם – אל מכרה הזהב שבעיר הציורית הזאת, שם, למול הכנרת התכולה מסבירת הנוף, נמצאת חלקת האדמה הכי יוקרתית… בזכות נוחי העדן השוכבים שם, תלמידי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, הגורמים לחצר המות הזה להיקרא בשם "בית החיים" במלוא מובן המושג, כי הלוא צדיקים אף במיתתם קרויים חיים. תמיד הבטתי עליה כעל שגרירות גן העדן בעולמנו השפל.
בין הצדיקים הנשגבים המפארים את הדרה של טבריה עיר הקודש, שוכן הצדיק הקדוש רבי מנחם מענדל מוויטבסק זי"ע, מגדולי תלמידי הבעל שם טוב הקדוש, ואשר נחשב כעמוד התווך של עולם החסידות לדורותיו.
אה, הרב'ה רב מנדלה, הנהגה במתיקות שכזו, למעלה ממאתיים שנה, נמצא כאן בטבריה, כנוף הנופים שאין דוגמתו… הצדיק הפאר, היופי והחן של כל העולם כולו (לקו"מ ח"ב סז) ששרפי מעלה ומטה רעדו בהזכרת שמו הגדול והקדוש מי יתן לנו אבר כיונה…
ואילו הוא, הרב'ה רב מנדלה, התעטר בכתר המיוחד שלא היה דוגמתו מעולם, אם כתר אמור לפאר את האדם, לעשותו יוקרתי יותר, מכובד ומרשים, מצא לו רב מנדלה כתר אחר לגמרי, כתר השפלות… ציר חייו של הרב הקדוש מויטבסק זי"ע.
במכתביו, הנדפסים עד היום בסוף ספרו הקדוש "פרי הארץ", לצד עמיתו ותלמידו הכהן הגדול רבי אברהם מקאליסק זי"ע, חותם הוא את שמו בתואר הנדיר השפל באמת… כלומר, לא ענוותנות של סופרים יש כאן, כי אם שפלות אמיתית שאין שיור אחריה.
ואל יחשוב אדם בן ימינו, כי היה הנביא הזה מתהלך בין העם וראשו כפוף, וכולו מרוט ובלוי ההיפך הוא הנכון, איש הדור היה הרבי, התנהג כאילו בגדולה ובכבוד, אך בחדרי ללבו פנימה, העידו עליו צדיקי דורו, היה שפל בפני עצמו בתכלית השפלות. השומעים (קוראים. . ) אתם? – "תכלית" השפלות. כמלך גדול אשר גדלותו אינה בגלל הכתר, אלא שהכתר ניתן על ראשו בגלל גדלותו… כך הכתר של השפלות הגדולה שבה תואר, בפני עצמו, היה גולת הכותרת של צדקות אפופה מסתורין ורז שהיתה בלתי לה' לבדו, "מעיד אני עלי שמים וארץ, כי לא לכבודי ולהנאתי אני כותב דברים אלו, אבל באמת, לפני מי שאמר והיה העולם ולכבודו יתברך"… "אינני יודע במה עדיף אני מן התולעת אשר עודה את רצון הבורא יתברך שמו כפי שרוצה ממנה, מבלי לקלקל מאומה"… מילים של רב מנדלה.
המעניין הוא, שתוכיות אמיתית זאת של רבי מנדל הקדוש כפי שמשתקפת בספרו הנורא פרי הארץ, לא ניכרה בהליכותיו החיצוניות, ההיפך, כאמור, היה נראה כבן גבירים מפונק ומקפיד על הופעה הולמת ומפוארת. ללמדנו, כי שפלות וענוה אינן תוצאות של גינונים חיצוניים טאקטיים, כי אם התבטלות מוחלטת בפני אדון שמים המרומם היחיד אשר רק לו יאתה גדולה.
הבעל שם טוב הקדוש השני הזה, חימם דורות לאורו הבוהק, ואילו הוא עצמו, התנהג בשיא השפלות הפנימית, למרות מעמדו, חיצוניותו וההערצה בגדולה שרחשו לו זיוותני עולם. בספר 'בית רבי', פרקים ממסורת חסידי חב"ד, מובא עליו: "ועוד שמענו בשם רבינו (בעל התניא) הרבה ענינים נשגבים ונעלים שהיו בו במרן הרב הקדוש, ואחד מהם שהיה בבחינת מוֹרַח וְדָאִין מריח ודן (מהסימנים של המשיח)… צאו וראו גדולת השפלות.
כאשר נפגש הרבי רב מנדל זי"ע עם הרב הקדוש רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל ה'תולדות יעקב יוסף' זי"ע, תלמידו וחוקק מורשתו של התנא האלוקי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, חרדו הכול מהדראמה שתתחולל, לו יפגוש הצדיק ברב מנדלה ההדור, בהיותו ידוע כסונט בבעלי רוח גבוהה, דימו הכול כי הסערה אינה נמנעת…
אך מה התפלאו, כאשר קיבלו הצדיק בסבר פנים יפות ובכבוד גדול. הוא עצמו טרח בגופו באירוחו של רבי מנחם מענדל, וחרד לקראתו חרדה גדולה. כשהעזו החסידים לשואלו לפשר קבלת פנים שכזאת, נענה בעל התולדות במתק לשונו: "משל לאדם שהיתה לו אבן טובה ויקרה ביותר, יופייה היה מדהים וערכה היה עצום. ימים רבים התהלך אותו אדם חושש שמא יגנבו ממנו את האבן המסולאת בפז, עד שהגה רעיון: הזדרז והטמין את האבן היקרה בבית הכיסא, שם עירבבה בתוך בוץ וטינופת כדי שאיש לא יעלה בדעתו לחפש את האבן במקום כזה".
"כך הוא הדבר אצל רבי מענדל" ביאר בעל התולדות "שפל וענו הוא בתכלית, והוא חושש שמידת הענוה שלו, בכל לבוש שילביש אותה תהיה יניקה ממנו לקליפות, משום כך הטמין אותה במקום מטונף, הלא היא מידת הגאוה, אבל באמת עניו הוא ביותר, שכמותו לא ראיתי"!
כששמע הצדיק רבי נח מלכוביץ' זי"ע משל זה, פרץ בבכי, ואמר לחסידיו: "רבי מנדלה, שהיתה לו באמת אבן יקרה, היה לו מה להטמין ולהחביא באשפה, אבל אנשים כערכנו אם נעשה כך, להתנהג בגדלות, הרי זה כמי שמחביא אשפה בתוך כמה וכמה אשפות, והכול פסולת מתוכו אל תוכו.
בואו לר' מענדל… הוא ממתין להאציל מאורו על הליכותינו.
להתראות בטבריה.