טיפות מרעננות של אהבה יוקדת
מאשו הגדולה של הרבי רב אלימלך מליזענסק זי"ע
ליומא דהילולא קדישא כ"א אדר תש"ע
הרבי ר' אלימלך.
צמד מילים שמחממות מאות אלפי יהודים זה מאתיים שנה…
אותו צדיק נשגב, מלאך כמעט, נקשר באהבה גמורה בפיות חסידים ואנשי מעשה לרוממות של אהבה ויראה בשיא שיאם הנערץ.
רק אִזכור שמו מעורר את הנפש הישֵנה מתרדמת האדישות. הוי שֵׁנה שכזאת! רק רבי אלימלך יוכל לה.
והפלא הוא לכל אחד עושה השם הקדוש הזה, משהו מיוחד ומאד מסויָם. כי על כן, מדובר ברופא נפשות מזן מאד מיוחד, אשר במקום גדולתו וצדקותו הבלתי נתפשת שם אתה מוצא את ענוותנותו המפליאה הגובלת במשהו 'גדול עלינו', שכנראה לא מצוי בעולמנו השפל…
הרבי של כל הרבי'ס כינו אותו, והוא עדיין משמש כמאור המאורות של עולם החסידות הכללי, מאז ולדורות.
קברו הקדוש, הפך לאבן שואבת להמוני יהודים בעלי געגוע לנעלם הכמוס, ומפורסם כוחה של אבן זו לשבר מלתעות היצר ולהפיק נחלי דמעות של ייסורי תשובה נדירים.
מקור הנהירה הבלתי מוסברת לציון קברו הטהור, נעוץ בעובדה שיהודים אוהבים אותו, את הרבי ר' אלימלך הם בעצם משיבים לו אהבה, הוא, הצדיק האוהב אהב אותם אהבה שורשית שאינה תלויה בדבר, ואין לה בסיס אחר מלבד עובדת היותם בניו בחיריו של השם הטוב, האהוב.
הנכנס לתוך ארמונו הכובש של צדיק הצדיקים הלזה, נשאב מיד אל אטמוספרה קסומה, שכל ההוויה השלטת בה אומרת קדושה ואהבת הבורא, שם מקננת תחושה כי איננו בעולם כלל, המציאות האלוקית מאיידת אותנו לתוככי תוכיותה והייתם כאלוקים, היא כבר לא הסתת הנחש, אלא אולי תיקון החטא הקדמוני לגמרי.
ספרו הקדוש נועם אלימלך משופע מקצה אל קצה, בתפקידו הרם של הצדיק… הקורא הלא מיומן בלימוד החסידי, עשוי לחשוב כי הספר הנורא הזה נכתב אל צדיקים שכמותו של המחבר. ומי יכול להיות כמוהו?
הטעות הזאת היא קריטית ההתחברות אל ר' אלימלך, או יותר נכון ההתקשרות אליו נעוצה בהכנה הנפשית שלנו 'להסכים' להיות אותם הצדיקים שאליהם תיטוף מילתו הרחימאית של צדיק הצדיקים הזה.
אחד הדגלים שהניף הרבי הקדוש הזה, כרעיו מעדת הקודש של תלמידי רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש, זכותם תגן עלינו, הוא דגל האהבה הגמורה, ללא שיור וללא תנאי, ולכל יהודי ממש.
אהבת ישראל גרס רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש הינה חלק מאהבת השם יתברך. מי שיאהב את האב יאהב את הבנים. והבנים, מי הם?
ישראל עם קדוש!
בלי תירוצים, ובלי מצוות מיוחדות של רדיפת יהודים לא רלוונטיים… אלא אהבה שלימה וגמורה ענקית ומחבקת אהבתו של הרבי ר' אלימלך.
דרכו הקדושה של הרבי היתה, לחנך את עצמו בכל פעם מחדש, להחמיר על עצמו בהחמרות לא מסתייגות, שמא הינו הרשע הגמור עלי אדמות, כל זה כלפי עצמו
ואולם, כלפי הזולת?
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל.
בדורנו, משפט מכונן כזה כמו הפיסקה שלקוחה מתפילתו הנודעת תפילה קודם התפילה –
וְתַצִּילֵנוּ מִקִּנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ וְלֹא יַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עַל לִבֵּנוּ וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל אֲחֵרִים, אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה…
הינו כהלכה הקשה לקיום, אנחנו מביטים שוב ושוב באותיות הקדושות של תפילה שמיימית זו, ונדהמים מעוצמת כל תיבה ותיבה ללמד זכות זה ענין אחד, ואפילו מצוה דאורייתא של "בצדק תשפוט את עמיתך", אבל שלא לראות? לא להבחין ברוע של הזולת? זו תביעה גדולה מאד.
ורבי אלימלך תובע זאת.
וכך התבטא על עצמו:
"הלוואי והייתי אוהב את הצדיק הגדול ביותר, כפי שהקדוש־ברוך־הוא אוהב את הרשע הגדול ביותר בישראל"!
אין אלו דברי חידודים וצחות אלא תורה שלמה נשנית כאן, תורת נשמת ישראל הקדושים. אם היו אלו רק דברי הבאי וגוזמא, לא היו מקבלים את נצחיותם וחמימותם החיננית בכל שכבות העם היהודי לדורותיו.
המילים הקדושות הללו, נהגות מתוך חרדת קודש ברתת ובסילודי סילודין, במהלך מאות שנים על ידי אלפי יהודים לחי פאות ומשכימי קום, בדבקות הרעיונים לפני תפילה זכה של שחרית.
בכוחו של רבי אלימלך, מבקשים אנו לראות בטובן של הבריות, לראות רק את הטוב, ולא לראות את החיסרון – – – זה התיקון של הכל, ההקדמה לקרבתנו לאלוקים חי –
אשר אוהב כל יהודי באשר הוא.
אולי נתחיל מהיום?