אסון ניגוד האינטרסים שבין החניך למחנך
את החינוך הטוב ביותר לא ניתן להעניק, כאשר הרקע לגדילתו של הנער הינו רקע הרסני. הורים שמתקוטטים בביתם, או אף אם שוררת אוירה אימתנית של מתח ואי הדדיות, הנער גדל בעל מום בנפשו, וכל חינוך אפשרי נידון לכשלון.
איש חינוך חכם אחד אמר, שלפעמים יש אפשרות לחנך בדרך השלילה, זאת אומרת, להוציא ילד מהבית אחר שנים בהן גמלה בלבו החלטה שמה שלא יהיה – הוא יהיה טוב מהוריו, לדעתי אלו הבלים, ולבטח נאמרו בציניות, משום שרוע נדבק לרוע, ורוע מחנך לרוע, בבית שיש בו מריבות, לב הגדלים בו נאטם, והלב, שהוא האבר החיוני ביותר לחינוך – לא משתתף במאמץ.
הרקע ההרסני הזה לא מתבטא רק בהדר שלום בית שבין שני ההורים, אלא כל אוירה מורעלת שהיא לא תורמת לחינוך רגוע ואיתן בלשון המעטה, כאשר האוירה היא של קפדנות, כעס ודחיה, אף מתק שפתים שבעולם לא יוכל לתקן את ההרס שהתחולל.
אחת הטעויות הנפוצות במערכות חינוכיות, הוא שיטת שני צידי המתרס, ברצותו של המחנך לשמור על דיסטנס, הוא מציב את המתחנך בעמדה ניגודית לשלו, וזה חוסר הבנה באפקט הרצוי של הדיסטנס, שאינו אלא להעצים את הסמכות ולא להתנגד לה.
אם האינטרסים שלך ושל מחונכך שונים וסותרים, הרי שכל אחד יפעל לפי האינטרס שלו, בשלב הראשון והעיקרי, עליך להביאו לעמדה כזאת אשר בה יהיה הוא שותף, ואפילו חלקי, לאינטרס שלך… כי בעצם, הוא אמור להיות לא שלך בכלל, הוא האינטרס שלו בלבד, אתה בשבילו כאן רק בשביל לעזור לו, אל תאבד אותו באמצע הדרך.
עיקר הצלחת החינוך הוא כשאנו יודעים שרצונו של החניך הוא אותו רצון שלי, אם 'הצלחתי' להעבירו למתרס שמנגד – קלקלתי את כל צינור ההשפעה שבינינו, ויצרתי אוירה עכורה שלא תאפשר לנו לעשות כלום.
וכאן המקום לברר את תפקידו של הדיסטנס במקורו הנכון. העמדה הגבוהה של המחנך, המרוחקת קימעא מעמדתו של החניך, אמורה להיות בשביל קירוב דווקא ולא כדי להתרחק ממנו, הקו הדק המבדיל שבין השניים, יכול להטעות מאד, ולחבל בהמשך ההשפעה. לתלמיד לא אכפת שהנך מרומם ומרוחק ממנו מבחינת הערך, אבל הוא לא יקבל כלום אם אתה מרוחק ממנו מבחינת הרגש והעמדות.
המלכות והשררה היחסית שהוענקה לאב ולמחנך הינה למען הנער ולא למען המולך, בלשון רבי נחמן: "שלא תהיה המלכות אצלו כעבד למלאות תאוותו", היודע אמת זו לאשורה, מודע אל האחריות המוטלת עליו בכינון יחסים מצוינים עם ברי השפעתו, מתוך ידיעה כי הם קריטיים מאד למען ההשפעה, וגם בשביל צמיחתו הרוחנית האישית.
אדם שמנצל מעמד והשפעה כדי לפגוע ולהשפיל, או אפילו למען הנאתו האישית, הינו אדם שאינו יכול להשפיע טובה לזולת, גם כאשר פיו מפיק מרגליות ויודע להעביר מסרים מצויינים, משום שהאישיות של המשפיע חשובה לאין ערוך במעגל ההשפעה. חז"ל הצביעו על כך באומרם: אם הרב דומה למלאך ה' – תורה יבקשו מפיהו. כלומר, ההדגש אינו על רק התורה, כי אם בעיקר על דוברה של התורה.
על המשפיע תמיד לערוך בדק בית פנימי מול עצמו, כיצד הוא ממקם את עצמו מבחינת מעמדו מול המחונכים שלו, אם הבסיס של הקשר מונע מתוך נמיכות קומה רוחנית, הרי שזה יבוא לידי ביטוי בתוצאות בשטח החינוך וההשפעה. כאשר יזהה בנבכי תכונותיו עקמומיות של התנשאות ודיסטנס שלא לשמו, הרי שמהר מאד יווכח, כי גם ההשפעה מהסוג הזה תתאייד, החניך לא יהיה מסוגל לקבל כלום, ולא דווקא מחמת השפעתו. אולי זו כוונת מאמר חז"ל: כל מי שיש בו יראת שמים – דבריו נשמעים.
כדי להעביר את החניך למתרס שלך, עליך שלא לקבע שום מתרס. כי נקיטת צד ומתרס היא ישות, גאוה והתנשאות. האישיות הגונבת את ההצגה, שרואה את עצמה במרכז העולם, היא לא אישיות משפיעה, לכל היותר יוצרת אשליה כזו. אם תרצו להצליח עם ילדים, חניכים ומושפעים, עליכם לראות 'אותם' במרכז, ואת עצמכם כמשרתים את האינטרסים הפנימיים שלהם, זהו השלב הראשון ביצירת אוירה חיובית שמאפשרת חינוך טוב ומוצלח.
כי מה שמעכיר את האוירה הוא לא רק כעסים ומריבות אלא בעיקר המקור של כל אלו, זו היא השתלטנות האנושית הקטנונית של החזקים בחלשים, חינוך אמיתי, לעומתה, היא האצלת אור, כמדליק נר מנר, מתוך אמונה שבבסיסו של החניך נמצא הרקע להימצאות האור הזה, את האור לא מעבירים באמצעות ריחוק אלא ההיפך, ככל שאנחנו יותר קרובים אל האובייקט – אנו מאירים. עולמו של ה'בלתי-מחונך-בינתיים' משול למנהרה חשוכה, אם נתרחק כשבידינו הנר, המנהרה תוותר חשוכה לגמרי, רק אם נתקרב, במלוא מובן המשמעות של המושג, אל המנהרה האפלה הזו – נוכל להאירה באור יקרות.
זכרו כלל זה בבואכם לעולם החינוך: לעולם אל תאשימו את המחונכים במחדלים! במקום זה בחנו היטב, האם נוצרה בכלל הזדמנות להשפיע, האם יש רקע מאפשר, אם לא… במקום להאשים – תתחילו לעבוד.