אין לך רשות להרהר אחריה
יום ראשון לסדר חוקת כט בסיון תש"פ
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר (במדבר יט, ב). באופן בולט ולא שגרתי, לפני היגד המצוה, מביאה התורה את המלים "זאת חוקת התורה", ורש"י שמרגיש בכך מביא את התשובה: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר, מה המצוה הזאת? ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חקה' – גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. כלומר, עוד לפני הגדת המצוה של פרה אדומה, יש הקדמה – אל תשאלו שאלות.
ועדיין לא הובא הסבר מניח את הדעת, לכאורה, למה דווקא במצוה של פרה אדומה, גם אם נאמר שיש בה תמיהה נוספת, שהיא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, עדיין אפשר להתייחס לכל שאלה של השטן ואומות העולם, באותו אופן, הרי ריבוי מצוות ישנן שאינן מצוות שכליות ממש, והם יכולים לשאול על המצוה וכו', ולכן צריך להבין למה דוקא במצות פרה אדומה.
התשובה היא שיעור גדול בעבורינו, כי אין התורה מתחילה עם ההלכה הפשוטה שמת מטמא, ואי לכך קחו לכם פרה אדומה וכו', אלא קודם כל מפרטת בפירוט רב וארוך את כל דיני פרה אדומה, לכל פרטיה ודקדוקיה, כלומר, זאת חוקת התורה, ממצות פרה אדומה אתה יכול ללמוד את החוק של התורה, להבין מה זו תורה בכלל.
עלינו להבין, שעוד לפני שאנו חושבים על תורה בכלל, על עצם הדבר שהקב"ה מצוה אותנו לעשות משהו – עלינו לדעת, שאין אלו חוקים של בני אדם, או חוקים שרירותיים שלא נועדו לעשות לנו טוב וכו', אלו הם חוקים של מי שיצר אותנו, כמו שאנו לא מתנגדים לחוקי הגוף, לחוקי הטבע שמטיב אתנו, כך עלינו להתייחס לחוקי התורה, הם חוקים של חיים, חוקים של טוב, חוקים של אלוקים, כל זה גנוז במלים: זאת חוקת התורה – זה החוק של תורה בכללותה, אשר צוה ה' לאמר. לדעת, שכל מה שכתוב כאן זה מה שצוה ה', ומה שצוה ה' – בטוח שהוא הטוב האמיתי שאין טוב כמוהו.
ולמה דוקא בפרה אדומה, ולמה לא נאמרה קודם טומאת מת? התשובה היא, שדווקא במערכת החוקים של טומאה וטהרה – הפליאה גוברת, כי אין שום ידיעה אודותיה, אף אדם לא יכול לומר שהוא מרגיש את הטומאה או שהוא מרגיש את הטהרה, חוץ מאנשים מסויימים שגופם הפך לרוחני ושהתדרים הללו גלויים לפניהם בפועל ממש, אבל כל אלו שהתורה מדברת אליהם, היא מדברת אליהם מפורשות: גם אם לא תבינו, דעו נא, כי עליכם לסמוך על דברי התורה וכך בדיוק לנהוג.
הביטוי שאמר רבי יוחנן בן זכאי לאחר שיחה עם גוי שברר על טעמי מצוה זו, ופנה לתלמידיו ואמר: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא מאמרו של מי שאמר והיה העולם, אמרות ה' אמרות טהורות, זהו ביטוי, שבא, בעצם, להורות לנו את דרכי התורה ונפתוליה, שקודם כל דבר, צריך לדעת, שאין הקב"ה רוצה כי אם את טהרתנו, את 'אמרתי ונעשה רצוני', הקירבה אליו היא הכותרת של כל המצוות, ולשאול למה דווקא ככה ולמה דווקא, זה כמו לשאול למה אש שורפת ורוח עושה נעים על הפנים, כי על דרכי הטבע אין שואלים את הקב"ה שום דבר, ברור לנו שיש טבע שהוא מטביע אף שאיננו מבינים דבר וחצי דבר ממנו. רצונו של הקב"ה אינו מובן כלל לבני אדם, שורש השרשים של הבריאה היא התורה, ועלינו לדעת שהיא דבר ה' ממש.
המון מוטיבים משותפים יש לתורה ולמצות הפרה, אדומה, תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול. גם התורה, על שבעים הפנים שבה, היא אמורה להיות בצבע אחיד, השומר על רצף אחיד, אי אפשר לערב את הצבעים האחרים עם הצבע שלה, השערות השחורות המעידות על שבירת הרצף, זו הפרישה מהתורה לצורך דברים אחרים, התורה לא אוהבת את זה, היא רוצה נאמנות גמורה לגמרי, תמימה שלימה, תורת ה' תמימה משיבת נפש, רק כשהיא תמימה, בלי חסרון – היא משיבה את הנפש.
"אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" – עול אחר, של משהו אחר, או של מישהו אחר, וכלשון הזוהר הקדוש: 'מאן דכפית באחרא', מי שכפות לאדון אחר, לא יכול להיות עבד נאמן, כך מי שהוא כפות לעוד דברים, הוא לא יכול לגלות נאמנות מוחלטת ושלימה לתורה הקדושה, כי הוא קשור לדברים אחרים, שגם הם חשובים לו. לא, התורה לא אוהבת את זה, ממש. היא יכולה להיות טובה רק כאשר לא עלה עליה עול, שאין משהו מעליה, משהו יותר חשוב מהתורה. רק כך מצליחים בתורה הקדושה, כשהיא אם כל ההתענינויות שיש לאדם בחייו. צריך להבין שכל מה שאדם מתעניין – זה סוג של עול, הוא שאוב וקשור לדבר הזה, הנוסף, הדוחק את רגלי השכינה, שכינת התורה.
לכן באה 'חוקת התורה' במצות פרה, החקיקה של התורה הקדושה באה בכך, שנבין, כי אין לנו רשות להרהר אחריה, לא רק בגלל שזה אסור, אלא בגלל שזה בלתי אפשרי, זה מהיכלו הכמוס של בורא עולם, יתברך שמו, ואשרינו שזכינו להיות בחלקו הקדוש.