ק"ב ונקי

מאה ושתים שנות נקיות

נטפי דמעה אחר מיטתו של מורי ורבי מרן בעל ה'שבט הלוי' זי"ע

(התפרסם בעתון 'בקהילה' לרגל השבעה להסתלקותו)

איש אחד היה בדורינו.

נסיך מנסיכי אדם…

איש השלימות…

איש אשר סחו אחריו "ה' הוא האלקים"!

עבד ה', איש האלקים – איש שכל ימי חייו הוקדשו לקרבת אלקים לו ולכל בני דורו.

הרהורים מעין אלו, צפים ועולים אחר מיטתו של מורי ורבי, פוסק הדור מרן בעל שבט הלוי זי"ע, בהרבה תוארים התעטר, יש שיראו בו את משיב הדור שאין כמותו, אחרים יבליטו את היותו ראש ישיבה ומרביץ תורה, אחרים יראו את היותו שר התורה והיראה במלוא מובן המשמעות – לנו, התלמידים, היה מרן זי"ע הרבי!

האבא!

איש האשכולות – שהכל בו.

יראתי בפצותי לתאר את הוד גדלו ותפארתו, אעשה זאת במעט בחיל ורעדה. אם מותר להתבטאות, מידה אחת היתה בו, שהיא עטרת לכל שיעור קומתו הענקית…

מדת הנקיות וזוך השלימות.

אם חכמינו הקדושים אמרו (ע"ז כ' ע"ב): – ענוה גדולה מכולם – הרי שמידה זו, של ענוה מסוג נדיר ביותר – היתה בו גדולה מכולם… אותו סוג של שפלות רוח חיננית, כמעט לא מוכרת, והיתה מפעימה בכל פעם מחדש.

לא היתה זו ענוה מוכרת, של הליכה בצידי דרכים, של אי הכרת בערך העצמי, או שאר מידות דומות לה… ידוע ידע ה'רבי', כי אנשי דורו צריכים לו, ושמעתיה מתבדרין בכל העולם כולו, היה גם מודע היטב לעובדה, כי כאלף רבנים ויושבי על מדין, ינקו את ראשית חלב עולם ההוראה בצלו, תפקידים רבים היו לו, שכל אחד מהם מביא בכנפיו כבוד והדר, ואף על פי כן…

זכורני, סיפור אחד מני רבים, המיטיב לבטאות, ולו במעט, את הלך רוחו. היה זה כאשר התארגנו אברכים מוכשרים לייסד מכון מיוחד להוצאת כתביו, לא קלה היתה המלאכה, אספו מכל מי שיש לו, חומר רב של קלטות ושיעורים, עד שהתקבץ לאוצר של ממש, הנהלת הישיבה הקציבה מקום מיוחד, ששופץ לצורכו המיוחד של המכון – מעינות הלוי שמו. אחרי שהכל היה מוכן, ועמדו הקלטות אלו על גבי אלו, בסטנד מיוחד, כשבכל שורה רשומה בהבלטה שנת הקלטות – תשכה, תשכ"ו, תשכ"ז… וכן על זה הדרך. הזמינו ראשי המכון את מרן זי"ע לברך את המקום – ויהי בהגיעו אל משכו הקלטות – עדות לשנים רבות של השפעה והרבצת תורה בהיקף שאין דומה לו. עמד עבד ה' זה כמשתומם, מעיניו הקדושות זלגו דמעות… ואחר לחש בלב נשבר, בערך כדברים האלו: איזו זכות, אוצר שכזה – ואנכי בעצמי, מה אני? פירור! פירור קטן כזה…

לא היתה זאת שפת יתר חלילה, הרבי חי כך, בתחושה של "עבדות" מוחלטת לקודשא בריך הוא ולעבדיו. אם המילה "אני" היא המככבת בראש בכל שיחה של כל אדם, הרי שאצל מרן זי"ע היו רגילות הלשונות – 'בעניי', 'בעניותי', 'גם אני עני'… הן בשפת הדיבור העשירה שלו, והן בכתביו המרובים הנפוצים על פני כל הארץ, אותה מילה כה מוכרת לתלמידיו ושומעי לקחו – בעניי… היתה השגורה ביותר בישחו ובשיגו. כי אכן, כזה היה בעיני עצמו, עד אין שיעור.

הענוה הגדולה מכולם, היתה ניכרת גם בהתייחסו לגדולי ישראל אחרים, לא מבעיא בני דור קודם, להם היתה שמורה לו התבטאות מיוחדת, וכך היה מונה ואומר: "אחר נשיקת עפר רגליו הקדושים"… "אחר בקשת המחילה אלף פעמים" וכיוצא באלו… אלא אפילו לתלמידי חכמים בני דורו, ואף אלו שחלק עליהם בעוז כדרכה של תורה, התייחס בכבוד מופלג, מעורר השתאות ממש, לא היה זה כבוד של נימוס ויחס הוגן, אלא הדבר נבע מנמיכות רוחו האופיינית כל כך – בענוה שלו הגדולה מכולם.

אם תרצו, זאת היא הסיבה שמרן בעל שו"ת 'שבט הלוי' זצוקללה"ה, התקבל כפוסק על כל החוגים והעדות, ובעיני כל אחת מהן נדמה לה כבן עדתה, התגלמות דברי חז"ל הקדושים (עירובין יג ע"ב): 'וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן'.

אם נרצה להתחקות אחר כל שביליו הרבים, נוכל להשיג אפס קצהו, כשבידינו המצפן לכל הליכותיו הטהורות – מדת הנקיות! לעשות הכל למען כבודו של הקדוש ברוך הוא! נקיות בתורה, נקיות במידות, נקיות בהנהגה, נקיות ביראה טהורה – ללא עירוב כלשהו של עצמיות שלו – בלתי לה' לבדו.

ועל כן 'מוסריו הקשיבו כמהים' – זאת הסיבה שכשהיה פותח את פיו בגבורה של מעלה, היו הכל מתמלאים חשק לקרבת אלקים, משום שהדברים היו יוצאים מלב טהור ונקי, מלב אשר חלל בקרבו לדביקות האלוקית, וכמו שאמרו חכמינו – 'נשיא שאין על גביו אלא ה' אלקיו'.