שלם בשלמות שלשת העמודים
האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה האלבערשטאם מצאנז קלויזנבורג זי"ע
יומא דהילולא, ט' תמוז תש"פ
שלימות.
התבטלות מוחלטת להשם יתברך, לתורתו, למצוותיו, לרוח קדשה של תורת אמת, במסירות נפש עד זוב דם התמצית. אלו היו מאפייניו הבולטים והזועקים של דמות הפלאים, חד פעמית, של הרבי מצאנז קלויזנבורג – הרב הגאון, הצדיק הקדוש, רבי יקותיאל יהודה האלברשטאם זי"ע, בעל ה'דברי יציב' ו'שפע חיים'. שמצודתו היתה פרוסה על כל העם היהודי בתקופתו, ואשר עד היום יונקים הכל מטובו ואור צדקותו וקדושתו.
איש פלא היה הרבי מקלויזנבורג, קשה לתאר אותו במבט צר, כי אם ננקוט במשהו בולט באמת שהיה בו, הרי שאנו מגלים עד מהרה, כי כמעט כל הדברים הטובים והחשובים – בולטים בו, באופן מוחצן מאד ופנימי מאד. הרבי היה הכל, הוא היה תורה… הכי תורה שאפשר. הוא היה עבודה (עבודת השם)… הכי עבודה שאפשר. הוא היה גמילות חסדים… הכי גמילות חסדים שאפשר.
הגאונות המדהימה שלו, הידיעות הענקיות בכל מכמני וחדרי תורה, בהיקף ובעומק, בדרוש ובפלפול, בהלכה ובאגדה, בחסידות ובקבלה, מכל צד שיתכן וכו', פה מפיק מרגליות, המדבר הגדול… בפשטות עממית היה שוזר דברים עמוקים וגבוהים, באהבה וביראה, בהתעוררות עילאית מצליפה משהו, לא מתפשרת, לחיי אמת של תורה וקדושה. התביעה מכל אחד לדעת ש"ס עם תוספות, הביאה אותו לכונן מפעלי תורה מיוחדים, החל מכולל ש"ס המוציא ממנו גדולים בתורה ברמה גבוהה, עד מפעל הש"ס להמונים, כשהמטרה הראשונית היתה לתמוך בלומדי תורה, ולהוציא מהם את המירב. וזה כבר לא צאנז, זה לכולם.
התמדה שקדנית שאין דומה לה, משחרית ימיו עד כלות כוחותיו האחרונים, היתה לאות ולדוגמה לכל מי שהציץ באדרת קדשו, אצל הרבי לא היה שום דבר נחשב חוץ מלימוד התורה, השקדני, המקיף, התאב ידע, הרוצה עוד ועוד, כדרכם של רבותינו הקודמים, לדעת את הכל! את הכל ממש! ועם זאת, ידעו הכל, כי ידיעתו שלו תהיה גדולה לאין ערוך מכל מה שאנו מנסים לדמיין ולשאוף. הצצה לעומק רוחב בינתו בתורה, היא הספרים של הלומדות שיצאו מפרי עטו ומפי שומעיו – שו"ת דברי יציב, משא ומתן בהלכה, מתוך עומק וכובד ראש, בקיאות והבנת התורה, ודרשות הסוגיות 'שפע חיים' ועוד.
אם אנו רגילים להכיר את הגאון שאין לו סבלנות לכלום מלבד לתורתו, בא הרבי מצאנז קלויזנבורג והכה על קדקדו של כל בייזער למדן, שאין לו עצבים לתפילה או שמבכר להתפלל תפילה מקוצרת מחוסר זמן. אוח, איך שהרבי השקיע בתפילה… הביטוי "כמונה מעות" כמו נתפר לדמות קדשו, הוא הפך בחייו, בענין הזה, לאגדה של ממש. התפלות, שנאמרו לאט לאט, פסוק אחר פסוק, בתרגום לאידיש, כל שתי מילים עם הוספה… עם תחינה אישית… כשהתפילה נמשכת זמן רב, ללא שום פרופורציה, מבלי למהר, אין בראש שום דבר אחר, רק מתפללים… בפשטות, בגעגועים, בקול ניחר מכיסופים וריבוי הרמת קול, בתחינה מתרפקת לגמרי, היו התפלות הקדושות שלו חודרים בחדרי בטן, ומטהרים לב וכליות מכל סיג ופגם. עד היום מסתובבות הקלטות ברחבי העולם מהתפלות, אפילו אלו ה'פשוטות' של שחרית בימי החול, ומחממים את לב שומעיהם כשהם נזכרים בפלגי הזיעה, בהתמסרות המוחלטת של עבדא דקודשא בריך הוא.
הוא ראה מוראות של שואה איומה, כאשר שיכל שם למעלה ממנין צאצאים, את רוחו השבורה החליף ברוח של עשיה, של לידה מחדש והתחדשות, לכונן שוב את העולם היהודי התורני שנחרב, את הזעקה האילמת של הצדיקים הקדושים שעלו על מוקדה, ביטא לבו השבור, כאשר היה מליץ טוב לפני אבינו שבשמים, בדמעות ובהתחבטות הנפש, ברעוא דרעוין היה ברור לכולם, שכאן הרבי לא מדבר אלינו כי אם אל מחוזות כמוסים אי שם למעלה, הוא עומד כעת לפני כסא הכבוד, למרות היותו בינינו, עורך טיש בבגדי שיראין.
וכאשר הרבי היה גומל חסדים, לא היתה חומה ושער נעול בפניו, את כל אשר היה לו היה מסוגל להעניק לזולת. פרקי הוד רבים נרשמים לדמות המופת הזו, כאשר היה משתתף בצערן של ישראל, מרבה בצדקה ורב להושיע. גם בית החולים לניאדו, שהוא הראשון מסוגו שנוסד על ידי רבי חסידי, היה ביטוי לאהבת האדם שפעפעה בו, במיוחד לנוכח מחזה העועים שנוכח לראות עין בעין בשואה, איך צלם אלוקים הפך באחת לחייתו ארץ, והבליט את ההבדל שבין אתה בחרתנו מכל העמים לבין "הגוים אשר לא ידעוך ואשר בשמך לא קראו"… בבהירות שאין להתווכח אודותיה.
הצדיק הקדוש הזה, לבו נשבר בקרבו, כאשר זכר את מקור חוצבו, ברוב ענותנותו ראה את עצמו כמי ש'קלקל' את הפירמה, בהיותו נינו של הדברי חיים ועוד צדיקים קדושים, התמלא בשפלות קודש, ורשם בדברי צוואתו דברים מזעזעים אודות עצמו, כאילו המדובר באחרון שבאחרונים… ולא התקררה דעתו עד שצוה לומר עליו קדיש י"ב חודש, כמנהג הנוהג ברשעים, ועינינו רואות וכלות, איך צדיק עליון זה, עניו מכל האדם אשר על פני האדמה.
גם המצבה שלו, בו רשום שמו בלי איזכור כהונתו וכתריו הרבים, ואפילו לא את האות ר', הנכתבת על כל יהודי פשוט, שומר תורה… כלום, כמו היה איש עלום, שכל כבודו הוא שהוא בן הרב מרודניק. כמובן, שלא אלמן ישראל, והאהל הגדול שעל ציונו הקדוש, מאכלס את המשתטחים על קבר האיש הקדוש, איש האלוקים, שעבד את השם יתברך במסירות נפש ממש (כפשוטו) ואור נשמתו חופף על השופכים צקון לחשם לפני אבינו שבשמים בזכותו ובזכות צדקותו.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.