{דמותה של צדקת}

אחר מיטתה של סבתי הרבנית שרה דרמר ע"ה

היום השתתפתי בלויה שקטה, עם משתתפים מעטים, לרוב בני משפחה, אבל הנפטרת היתה אחת הנשים הדגולות בעם היהודי, פשוטו כמשמעו. המדובר בזקנתי הצדקת, אמו של חמי ז"ל – הרבנית שרה דרמר ע"ה, אשת חבר של מרן הגאון רבי שלום דרמר זצוק"ל – הרב מניאמץ רומניה, ורבה הראשי של קרית גת במשך כארבעים שנה.

כשנכנסתי לבית חמי לפני כחצי יובל שנים, היתה דמותו הנשגבה של הסבא הנערץ מרחפת באויר, הכל דברו עליו במשפחה כבמין הילה של קדושה מרוממת, המדובר באחד הגאונים המופלגים, שקנה שביתה בצנעה שבצנעה בבית מדרש שקט בקרית גת, שם הגה כל ימיו ורוב הלילות בתורה ובעבודת השם ברמה שלא מוכרת – לא יאומן כי יסופר.

שש שנים ראיתי מקרוב את הבית הגדול והקדוש הזה, התארחתי בשבתות אצל זקני-קודש אלו, והאטמוספרה המיוחדת שאליה נחתתי בכל פעם – היתה מפעימה בכל פעם מחדש. איזו דמות אצילית, אילו גינוני קדושה וחסידות, איזו תורה עמוקה ולימוד בלתי פוסק, וכהנה וכהנה… והכל איפה? בדירת עמידר פשוטה, לצד שכנים פשוטים שבפשוטים, באוירת כמעט חולין, שם התעלה ועלה רב העיר, ללא גינוני התנשאות ושררה, עבד מוחלט ומשועבד לרצון העליון.

כיום, שהלכנו אחרי מיטתה של אלמנתו הצדקת, נזכרתי שבעצם הביטוי הידוע – שלי ושלכם שלה היא, מגלמת במדוייק את אישיותו וסוד חייה של הרבנית. כמעט נדיר למצוא אשה כזאת, גם לא בסיפורים משנים קדמוניות. האוירה של תורה וקדושה שהתנחלה בכל פינות הבית והאירה משם לכל הפינות בדרום – היתה הודות לאותה אשה צדקת שלא היה לה בעולמה כלום וכלום וכלום, חוץ מדבר אחד ויחיד – התורה הקדושה של בעלה.

בשבת הראשונה שזכיתי לשבות בקרית גת במחיצתו של אותו צדיק, והיתה זאת שבת קייצית ארוכת-יום-שישי, ואנכי התאמתי את עצמי לתחבורה הציבורית שפלטה אותי שעות רבות רבות לפני התקדש החג, כבר בצהרי היום נקשתי בבית. והנה כעבוד דקות ספורות – אני רואה את הרב לבוש שיראין מכף רגל ועד ראש, יוצא מן הבית לעבר בית המדרש ללמוד את השעות שנותרו עד שבת. והיו אלו שעות רבות מאד מאד.

היא הביטה בי, אותה צדקת, ואמרה לי: זה לא התחיל מהיום – זה כל השנים ככה… לא היתה בנימת קולה התפעלות או התנצלות, הנימה לא היתה ברורה כלל, אבל מה שהיה בטוח, שהיא… אותה רבנית דגולה, נשאה את הכל לבד, מרצון מוחלט ושלם, כדי שתהיה תורת בעלה שלימה ללא חסרון.

האם אתם מכירים אשה צעירה, כמו הרבנית דרמר, שהיתה הולכת בשעות הקטנות של הלילה, להביא טרמוס לבית המדרש, כדי שלבעלה המתמיד יהיה תה – עזר ללימוד התורה…

חתנה, דודי הרה"ח ר' שלמה הרשלר שיחי' מספר אודות אותה צדקנית, שבהיותה ברומניה, היתה חוזרת, לא אחת, מהקניות בשוק לשם פנתה לכבוד שבת – בידים ריקות. "אין לי כסף לקנות" אמרה. וכשהתפלא בעלה מרן זצ"ל, הרי קבלת ממני לפני צאתך סך מספיק? ענתה: אבל לר' יודל לא היה, ולר' חצ'קל לא היה, אז נתתי להם. הם, עליהם השלום, יהודי גלות מעונים, כבר היו ממתינים לרבנית הצדקת, בכל יום שישי, היא תתן את מה שיש לה – להם, ודאי.

*

לא הייתי כותב רשימה לזכרונה, בטור שאמורים להיות שותפים בכך – אנשים רבים אחרים שלא הכירוה, אלא שנשמות כאלו, העוזבות בשקט בשקט את העולם המרעיש שלנו – עליהן להותיר חותם כלשהו עלינו, ובפרט בבואנו לחנך את הדורות. הרבה הרבה רוממות של מעמד וקרירה יש, אפילו קרירה רוחנית… אבל ההולך בתום של הנשים הצדקניות מהסוג הזה, כמעט לא ידוע, וגם לא מלמדים את הבנות להיות כאלו.

כשמדברים על בית של תורה, והעינים נוצצות מהתרגשות, על מה זה מתבסס בכלל? האם ירדו לפרטים להסביר איככה בונים בית כזה? ברור שידוע לכולן שהבת תעבוד כדי שהוא "ישאר בלימוד", שברוב המקרים לא מחזיק באמת מעמד… אך לא שם המקום להסביר ולהבהיר. הנכון יותר הוא להרים את דגל התורה, השאר כבר יבוא לבד.