לדמותו הנאדרה בקודש של רבינו הקדוש מסאטמאר זי"ע
ביום כואב (כ"ו אב) תשל"ט עלה למרומים, איש קדוש ונשגב, כבוד קדושת האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמאר זצ"ל, בעל 'דברי יואל' זי"ע. חשבתי על דמותו הנפילית והנפלאה ביום ההילולא שלו, ורציתי לשתף אתכם במחשבות מיוחדות ביום זה.
הכל יודעים כי הרבי מסאטמאר היה לוחם מלחמות ה', מצביא ראשי העשוי ללא חת, קנאי עד לאחת, נושא דגל שיטת ההתבדלות בדורנו, וכהנה וכהנה… שיטתו המפורסמת אינה בגדר סוד, כמשנה סדורה פרשה כשמלה בהירה בכתביו המבוארים בטוב טעם ודעת.
אך מה שלא הכל יודעים, הוא, שהרבי מסאטמאר, ר' יואלי'ש, כמו שהוא מכונה בחיבה במאה השנים האחרונות, היה אוהב ישראל ממדרגה ראשונה, מי שנפגש עמו, ואף אם היה מעבר למתרס הרעיוני שלו, נפעם למול החמימות הנעימה ששפעה ממנו לכל הנברא בצלם, הוא היה הטוב בהתגלמותו א גוטער איד! במלוא מובן המושג, וכפי שהיו רגילים יהודים לקרוא לאדמו"ר בימים העתיקים.
הסיפורים המסופרים על מעשיו הכבירים לצדקה ולחסד, לכל איש ואיש בלי לבדוק בציציותיו, רבים כיחיד, ברחמים עצומים שאינם כלים רבים מספור, כרבנו הקדוש מצאנז בעל הדברי חיים זי"ע בשעתו, היה ר' יואלי'ש הקדוש, כולו צדקה וחסד, ללא גבול וללא שיור.
הרבי מסאטמאר, היה דמות רבת אנפין, מצד אחד היה חסידא קדישא ופרישא, במדרגות של קדמונים, גוף קדוש שלא נהנה מהעולם הזה כמלוא נימה, עובד ה' מנעוריו בכל עוז ותעצומות, אש יוקדת של אהבה ויראת שמים, תפלות לוהטות בקולות זעקה ורוממות כבירה, שר התורה בנגלה ובנסתר, רבי חסידי, הקורא קוויטלעך וממשיך ישועות. וגם רב קהילות, גאון ופוסק איש האשכולות שהכל בו.
לא בטעות מכירים בו הכול כראש הלוחמים וקנאי הקנאים, אבל בכלל לא בטוח שרושמי הקורות יודעים להצביע על המניע הנכון של רבן של ישראל זה, כי לא נביא זעם היה רבינו הקדוש, אלא אור צח של אהבה קדושה אל רבונו של עולם, תורתו הקדושה וארצו הקדושה.
הציבור בישראל שמע עליו לא אחת, והרחוקים מהדת היו מכנים אותו כאויב ישראל, וכיוצא בזה (רחמנא ליצלן). אולם, המכירים אותו, ידעו, כי המניע היחיד למלחמתו במה שראה כחורבן היהדות, היה אהבה גדולה ועצומה ליהודים בכלל ולארצנו הקדושה ותושביה בפרט.
בספרו הקדוש 'ויואל משה', מציין הרבי, כי הוא בעצמו מיישב את ארץ ישראל בכספים רבים ששולח משם לכאן, לא בחינם חרוט על מצבת ציונו הקדוש את דבר היותו גאב"ד ירושלים, למרות שחי בארצות הברית, כי אכן, כל חייו היו מוקדשים למען השמירה על עיר הקודש והמחוזות, ואוירא דארץ ישראל הטהור.
האש היוקדת שיקדה על מזבחו הטהור, לא הצטמצמה בקנאות לקדושת ישראל והתרחקות מכתות מינים ואפיקורסים. אש זו חיממה לבבות רבים בסעודות שלישית, ובמיוחד בימי השובבים הקדושים, בהן הרים כשופר קולו לתקן חטאי נגעי בני אדם.
כיון שהדרשות הללו נאמרו כשכבר החשיך היום, נותרו לפליטה על ידי סרטי הקלטה, גם כיום, כעבור שלושים שנה מהסתלקותו, השומע את קול הבוכים המתחנן לאבינו שבשמים – לבו מתמוסס ונימוח אל קרבת אלוקים ותיקון המעשים, ואף הוא בוכה עם קולות התייפחויות של ציבור החסידים שנשמעים ברקע.
האריה הגדול שרבץ ליד פתחו של קודש הקדשים, מוכן להסתער על כל אויב הבא בשערי ירושלים, לא פיתח נוגדנות אישית כלפי שום אדם, רבים מאד נדהמו, כאשר התקבלו במאור פנים נדיר במעון קדשו, למרות שסברו, כי ייתקלו בעוינות מרחקת. כי הרבי ר' יואלי'ש לא ריחק שום אדם, אוהב ישראל היה.
היה איזה שר שומר מצוות שנפגש עם הרבי מסאטמאר, וכשהתלונן לפניו על שהרבי יותר מדאי, לטעמו, זועק ומתריע בקנאות שאין דומה לה, למה לכם זאת, והלוא אין זה מכבודכם? שאל האיש. הרבי בחיוכו הקורן הזכור לטוב, החזיר: "ומי ימחה על כבודו של הקדוש־ברוך־הוא?
זאת היתה הנקודה של בעל 'דברי יואל' "כבודו של הקדוש־ברוך־הוא"! המפורסמות כבר הולכות ונשכחות, כי כל היהדות החרדית הטיפוסית, כמעט, על כל גווניה, אינה חולקת עם עיקרי שיטתו ודעת תורתו, גם אם היה שוני, היה זה בדרכי המאבק, והאם עדיין, אחרי שנעשה מה שנעשה, כיצד עלינו לנהוג אך אין חולק על עובדה פשוטה זו שהרבי הקדוש מסאטמאר זי"ע לחם את מלחמת כבודו המחולל של הקדוש־ברוך־הוא.
בדורנו היתום, אנו זקוקים לאהבתו של הרבי מסאטמאר, ידו הפשוטה להעניק לכל עני ודל מהמיטב שבמיטב, אמורה להיות, כך אנו מקווים, פרושה אל שערי השמים, בתחינה ובזעקה על כבודם של ישראל, השרויים בגלות כה חשוכה, נעתיר לשותל צדיקים בכל דור, שזכותו הקדושה תגן עלינו ובעדנו, להתברך בכל מילי דמיטב, ולזכות להשיב את כבודו של ה' מתוך אהבת ישראל.