נשמה יקרה, אהובה וחביבה, בריאה מופלאה של הבורא הרחום והחומל, החדירי בדעתך את האמת הזועקת מעצם נוכותך בעולמו של הקדוש ברוך הוא, והביני, שכל העולם ומלואו, וכל אשר יש בו ונארע בגינו, הוא תרגום רב אנפין של החמלה האלוקית, המחבקת את כל יציריה, ללא יוצא מן הכלל. החמלה, היא הזרם האלוקי הנקי, המוזרם אל תוככי ההויה שלנו, כדי לחיות את החיים הנכונים, שהם חיי חמלה ורחמים. בראש ובראשונה עלינו להגדיר את המלה 'חמלה', תיכף בהגייתנו מילה זו, אנו מרגישים את הצליל האחר של אותן מילים – מְחִלָּה. ואין זו רק פרפראה נאה, כי אם דיוק רב משמעות, כי אכן ככל שכוח המחילה יהיה בנוי איתן בנבכי האדם, כך תוכל תפארת החמלה לנבוט מהמרבד הנקי והטהור הזה.

החמלה היא כה עוצמתית, שהיא בעצם הדבק המדבק בין בני אדם, את הכל יכולים לסבול – רק לא את האכזרים, כי כל חסרון כשלעצמו – הוא בר תיקון במילויו, אך לא יחפוץ האכזר בשום מילוי, כי אם בהתגלות אכזריותו. כל נטיה אנושית הגונה, תמיד תהיה מלווה עם חמלה, הבנה, הכלה, רחמים וויתור. יסוד כל התכונות הנפלאות הללו ודומיהן, הוא בפיתוח אמיתי של תכונת החמלה האנושית, שככל שישמע הדבר מוזר, אכן, בכל אחד ואחת מאתנו קיימת זרימה של חמלה טבעית.

כשאין לנו שום חסימה, אנו פשוט חומלים, שומעים את צער אדם שלא הכרנו וחומלים, מצטמררים לשמע מעשיות של סבל ויסורים, אנו מתמלאים חמלה, משוועים לזכות ישימה לעזור, וכשאיננו יכולים – אנו מגיבים בחמלה. יתירה מזאת, גם אנו כלפי עצמנו, אנו חשים מאד נוח ונעים, אם אי פעם נעשה טעות, ובמקום שופטנות מפלצתית, יגלו כלפנו חמלה… וכשנוהגים בנו בחוסר חמלה – אנו ממש מרגישים את טעם המות. כמהים לקץ החושך, מייחלים לחסד של אור וחמלה. ועוד, גם כשאנו זוכים לגלות חמלה כלפי אנשים אחרים, באורח מאד מפתיע – התחושה שלנו היא של גאולים. האבן האגואיסטית שיורדת מלבו של כל חומל, כשהוא מתמלא איחוד וחיבור עם בעל החמלה, החומל על כל יצוריו.

עקב המציאות שכל אדם בעולם עובר משבר כלשהו בחייו, לכל אחד יש איזה חלום לשינוי משמעותי של אי אלו דברים לא רצויים בחייו, קשה לו לקלוט על נכונה את התדר האמיתי והעמוק של החמלה האלוהית. הוא חש שמתנכלים אליו, מלבד השקט המפחיד של הלבד, כשאין אלוהים עמו והוא מדמיין מציאות שלו שאינה תלויה בשום מציאות. הוא נוחת בצרחות נשמתו היישר אל החלל הפנוי, שם הוא משייט ומחפש את האור שמאיר והוא אינו זוכה לראותו. כשאנו מזהים את חוסר החמלה, וממש לא משנה מה התירוצים של החסימה הזו, יודעים אנו לבטח כי אין אלוקים עמנו, כי אורו הוא אור החמלה האמיתית.

החמלה יכולה להיות תלויה בדבר, החמלה המועדפת על הקרובים שלי, אך שלמותה של החמלה שאינה נובעת ממניע אישי, כי אם בעומק החמלה הבנוי מבפנים, שלכל יציר נוצר נועדו החיים ללא סבל, וכל גילוי של סבל אודות אחד מהיצורים, אמור בדרך פשוטה להדריך את מנוחתנו, איך יכולים אנו שלא לגלות אמפטיה למול סובל, וחמלה בלתי מותנית לכל אדם הנברא בצלם, כשאנו עצמנו כה רדופים לטעום את טעמה של החמלה שמן הסתם כל אחד ואחת מאתנו זכו לטעום ביום מן הימים.

תחילת החניכה האיכותית והעמוקה של החמלה שתזרום באין מפריע, ותהיה ככתר של תכונות האדם, מתחילה דווקא בבית, מבפנים, בתוך הלב פנימה, והפעם, עדיין לא החוצה בכלל, להפנות את החמלה כלפי פנים, ולגלות את הנקודה הפנימית הטהורה שלנו, שככל שנכיר אותה, נבין שאנו זכאים לחמלה. ולא סתם חמלה אלא חמלה כשם שחומל עלינו הבורא, כי סוד כל הסודות היא החמלה.

כשאנו נוהגים בחמלה מול יצור כלשהו, אנו מיד מקבלים את התשלום ההוגן על הצעד הזה, משום שאנו טועמים טעם של ממש בחיים, כשהם עם חמלה. לא כן חיים של תחרות ורוע הם נמאסים בזמן קצר, והופכים למעמסה, מבלי שהחיים האלו יחושו בכלל כי הם לא חיים אל נעים בתוך מילכוד. המחשבה הפנימית שאיני זכאי לחמלה, בגלל דברים כאלו ואחרים היא שגויה מיסודה.

כי מה יש בבסיס האמירה הזו? יש הנחה כי יש זכאים ויש שלו, וכאילו מובע פה געגוע, כי אי פעם יבוא יום שהבורא באמת יהיה חייב לנו… אז מילא, אבל כעת? הלוא אני בנו הזנוח והשחור. זו מחשבת כפירה ובגידה בכל האמת הגדולה שאנו נתונים בה, כי אין החמלה האלוהית בגלל מעשינו, אין אנו אוהבים את רענו כי הם טובים, אלא כי אנו אהבה עצמית אחת, חמלה על כל יצירי הבורא שחומל עליהם ללא הרף מעת היותם ועד אין סוף. נקודות מחשבה אלו, טובות כדי לשחרר את השסתום של הזרימה מתחילתה. כלומר, אם לא תחמול על עצמך – לא תוכל לחמול על שום דבר, ואם כן תחמול, זו תהיה אחיזת עינים ושכנוע עצמי.

כי החמלה היא החיות התוססת בתוך האדם, כשהוא מדחיק אותה, היא נעלמת ונגוזה, הוא יחמול על ילדיו כשהם באמת יהוו מולו מצג של חסרי ישע מוחלטים, אך כשיגברו ויגלו עצמאות, הוא יתקומם וירגיש ניכור או ישדר ניכור, לאן נעלמה החמלה שלו על ילדיו… אלא שהחמלה היא צריכה להיות קודם כל שלמה, תנועה של חמלה מובנית כמושכל ראשון. גם כלפי מי שצער אותנו מאד, הגם שנעשה כל השתדלות חומרית להתרחק מהפוגעים בנו, אבל בלבנו פנימה מוכרחת החמלה לבעבע בכל זאת, לרחם ולחמול על הצלם האלוקי שעופר בעפר מוזר של רוע ונקמות, אך את החוט הפנימי, של 'נפשי חולת אהבתך', אסור לפרום… כי בפרימתו, נגלה מיד חוסר הבנה בכלל מה קורה פה ובשביל מה?

הפוסט ספר החמלה [פרק המבוא] הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מאי שבת – ההכנה לשבת קודש

(לרגל שבת התאחדות של חברי 'דורשי יחודך').

בעזרת השם יתברך, לקראת שבת לסדר "והיה ה' לי לאלקים" (תולדות), תשס"ז.
אליכם אחים, חברים, רֵעים, ידידים, אהובים, נעימים ונחמדים!
שלום עליכם, אוהבי ה' ודורשי קרבתו!
בלב מלא רגש וחיבה, הנני פונה אליכם, ובעצם, לא 'אליכם' ככלל, אלא אליך, אתה הקורא,
מכתב אישי מאד. כי בכתבי שורות אלו, אני חושב על כל אחד מאתנו, ומדבר ממש אליו,
בפשיטות.
זכינו בהשגחה פרטית מיוחדת מן השמים להכיר זה את זה. והרי נודע, שאין היכרות בעולם
שהיא אקראית וסתמית, כי אם מכוונת ביד ההשגחה העליונה, לשם מטרה מסויימת
ומיוחדת, והיא, להגדיל כבוד קדושתו יתברך בעולם, על ידי שבני אדם זונחים את כל תחומי
התענינותם ומניעים את חושי נשמתם למול האבוקה האדירה של אש אוכלה, לחיות חיי רוח
נהדרים, מתוך תחושה עמוקה אודות הארעיות של מציאותם כאן בהאי עלמא, וגודל
האחריות הנאדרת בקודש שעליהם, ובזה לקיים (ישעי' נח, ב): "וְ אוֹתי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְ דַ עַ ת
דְּ רָכַי יֶח ְ פָּ צוּן". ובדרך שכזו, הביטוי – 'זָכִינוּ' יהיה לו כיסוי.
לאור ההיכרות הנהדרת – לשם שמים, שבינינו, הועלה רעיון מתוק – לשבות יחדיו בצוותא
כ- ו- ל – ם… ואמנם, כולם, אלו שיבואו בסופו של דבר, בֵּ רְ כוּ על ההצעה הטובה.
מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד! 'אחים' מלשון איחוי – לאחות פצעי נפש מדממים,
לתפור קרעי חיים כואבים, "יודע כל צדיק" מאתנו "נפש בהמתו" – בהמיותו, אשר חלקי
חיים שלמים שלנו, מתנהלים שלא בדיוק לפי התכנית האלקית והשאיפות של פעם…

והעצה לזה – 'שֶׁ בֶת אַח ִ ים' – שישבו האחים המרגישים איש את לב רעהו, בכזאת 'שַׁ בָּ ת
אַח ִ ים' מרוממת ומנשאת, בכח קדושה של 'שַׁבָּת  מחַמֶמֶת', היינו לְ אַחוֹת, לְ אַחווֹת וּלְחַמֵם...
או אז, נהיה אחרים, משתנים, מיטהרים ומתנקים – להרבות כבוד קדושתו יתברך!
שבת! נועם הנשמות! לעיתים היא מוצאת אותנו עייפים מדי מלחוש את גודל אורה הבוהק,
הבלתי מוּכָנוּת הזאת לקבל את אור ה' השופע – בעוכרינו היא, כי אור ישנו, וכלים אָיִ ן, ועל
זה ידוו כל הדווים, למה נגרע, ולמה נזרק החוצה מהחתונה הגדולה – מהיופי הנאצל של כל
הבריאה?!
וצא ולמד מה שכתב הרה"ק, רבינו מנחם נחום מטשערנוביל זי"ע, אודות השינוי האדיר
שמחוללת שבת, כאשר היא ניצוקת לתוך כְּ לֵי הכנה לשומריה, כלשון קדשו בספרו הבהיר
'מאור עינים' (פרשת ויקהל):
'נודע, כי קדושת שבת גדולה עד מאוד עד אין קץ, עד שאמרו – השומר שבת כהלכתו אפילו
עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, שנאמר מחללו, אל תיקרי מחללו אלא מחול לו,
דהשבת הוא חיות כל הימים, והוא נקרא 'חמדת הימים', שכל הששה ימים חומדים להתכלל
עמו ולקבל קדושתו, כי שבת שמא דקודשא בריך הוא, ושלימו דכל סיטרין, כמו שכתוב
בזוהר הקדוש.
וכל החסרונות שבששה ימי החול, בבוא השבת ומשמרו כהלכתו לקבל קדושתו כראוי,
בודאי יתמלאו כל החסרונות, מאחר דאיהו שלימו דכל סיטרין, ולכך אפילו עובד עבודה זרה
כדור אנוש מוחלין לו, כי עבירה הוא אותיות עבר י"ה, על ידי העבירה סילק אלהותו
שבקרבו, ונפסק מחי החיים יתברך שמו, הנותן חיים לכל חי. והעבירה הוא בחינת הקטנות,
שנפל מתחלה למקום הקטנות ששם הדינין, ועל ידי זה עשה העבירה ונפסק מכל וכל
משרשו, ובשבת אין שום דינין כלל, כנודע מה שכתוב בזוהר, שאז יתפרדו כל פועלי און.
ומי שמכניס קדושתו של שבת על ידי טוב הכנתו, בודאי יֵ ֵצא מבחינה הראשונה ומכניס
הבורא בלבבו, ומתייחד עם בוראו, והוי תיקון החסרון שמקודם, כי אין לך חסרון גדול מזה,
כי החסיר כביכול את עצמו ממקור החיים, ונשאר בחינת מת, כי הרשעים בחייהם קרוין מתין
מטעם זה, להיותם מופסקים ממקור חי החיים, ועל ידי שמירת שבת מתקן החסרון ונעשה
שלימו דכל סיטרין'. עד כאן לשון קדשו.

שימו לב אל המילים המרתיתות: – "ומכניס הבורא בלבבו"…

*

כמה נפלאה ונהדרת היא עצה עתיקה זו – להתכנס יחד בשב"ק יהודים חסידים, יראים
ושלמים, שבכל אחד מהם יש נקודה שאין בחבירו – נקודה קדושה, נחבאת, נאצלת,
מזוככת… וכאשר כל הנקודות הקדושות מתחברות ונפגשות יחדיו, בוהק האור האלוקי
באופן נורא כזה, עד שגם כל חושך לא יחשיך ממנו.
ולכן באתי כעת לפנות אליך, אתה ידידי הטוב, אוהב ה', החפץ בחברתינו ובאהבתינו, זכור,
כי בידך הדבר, בהתנהגותך ובהכנתך, בגוף ונפש, בדיבור ובמעשה – להצלחת השבת.
לא הצלחה של טשולענט טעים ושתיה בשפע, לא רק הצלחה של אוירה חברותית וכייפית
(שגם אלו נצרכים), ועוד, ועוד, ועוד. אלא הכוונה להצלחה של שבת – הצלחה של "מכניס
הבורא בלבבו"… ממש כך בפשיטות, אשרינו מה טוב חלקינו.
גם הענין הזה הוא אישי מאד, כל אדם נולד בטבע אחר, לכל אחד הוענקה הסתכלות משלו,
נעלית ואיכותית לפי בחינתו, ודוקא לכן, יש לכל אחד מאתנו ללמוד האחד ממבט חבירו,
להכלל בטוב הזולת ולהשפיע מטובו לאחר. וכשם שזה כך בכל דבר, כך לבחינה של –
"מכניס הבורא בלבבו"… יש ביאורים ופירושים שונים ומגוונים, שכאשר יחברו כולם לשיטה
מקובצת אחת, נתעלה כולנו באמת ונזכה לעשות נחת רוח נפלאה למי שאמר והיה העולם.
עד כאן הכותרת לשבת קדושה זו – להכניס הבורא בלבבו"…

*

כדי לדייק בניסוחים והגדרות – "מה אנו רוצים בכלל?", אמרתי, שאין טוב יותר מהעתקת
קטע קטן מהספר הקדוש 'סידורו של שבת' (שורש א, ענף ג', עלה א): 'ובעינינו ראינו גודל
הפרשת וההבדל השתנות קדושת שבת אל איש החכם והצדיק, שנראה בחוש, אשר גודל
אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה התקועה בלבו,
ומשתוקק ומתלהב לעבודת השם כל הלילה וכל היום של שבת קודש, ואף גם להוסיף הרבה
מחול אל הקודש בכניסתו וביציאתו, בחשיקת ודבקות השם, ובאהבתו שוגה, ונראה לכל, כי
כמעט נכסף בכלות נפשו לאלקים, מגודל הבערת אש האהבה הבוער בלבו, ותיכף אחר
הטבילה בערב שבת, ניכר עליו התנוצצות קדושת שבת המאיר על פניו, וזיו הדרת אורו
מבהיק, עד שיראים מגשת אליו, כמאמר חז"ל (ב"ר יא, ב): 'ברכו באור פניו של אדם, אינו
דומה אור פניו של אדם כל ימות החול כמו שהוא בשבת'; ומי יוכל לספר, כמה העין רואה
השתנותו מימי החול, ממש כרחוק מזרח ממערב, ויותר מזה'…
הבינו, אין כאן כל כוונה להתחיל לחבר חיבור שלם מלא ציטוטים בגודל מעלת השבת, אלא
להצביע על שאיפות כמוסות שלנו להיות כמו אותו – 'איש החכם והצדיק, שנראה בחוש,
אשר גודל אור הקדושה בוער בלבו כרשפי אש, ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה
התקועה בלבו, ומשתוקק ומתלהב לעבודת השם כל הלילה וכל היום של שבת קודש';
הכמיהה, שלכאורה אינה נראית בר ביצוע, ונדמית כמו ניצוץ רדום וכבה, מזומנת בזאת
להיות ניעורה בהאי שבתא רבתא.
אם נשכיל לדעת על מטרת ההתכנסות, נבין לסיבת הסינון הקפדני שערכו מארגניה
למשתתפים, נכיר בחרדת תחושת ההחמצה המאיימת על תקוות מנופצות, ואזי נתרום כולנו
מאוצר הרצינות החבוי אי שם במעמקינו – וממתין אל שעת כושר למצות את עצמתו
האדירה.
והיה זה שכרינו!
רק כאשר נכריז לעצמנו, לתוככנו, לעומק הויתינו, כי איננו בליינים של חולין, המצחקקים
להנאתם מבלי לברור את ענין הצחקוק ושעת השתמשותו, ואשר ממירים הזדמנות קרבת
אלקים בהנאות בלתי איכותיות – נצליח מאד בהתכנסות לשם שמים.

* * *

אמרו על רבינו הקדוש הרה"ק רמ"מ מוויטעבסק זי"ע, שבכל שבת היה מרגיש, שזו השבת
הראשונה שהיתה לו אי פעם בחייו, וזו גם השבת היחידה, שלא תהיה עוד… כך מקבלים
קדושת שבת! כך מוצא את עצמו הבחור והאברך מכין את עצמו לשבת מרוממת, שבת של
"להכניס הבורא בלבבו", שתהיה דומה ליום נישואיו, האחד והיחיד בחייו, אליו ישתוקק, לו
יחכה, ויהמו מעיו בבואו ובהתקרבותו.
אל השבת הזאת – נועם הנשמות, במלוא מובן המושג, עלינו לחכות ולצפות, במובן הרוחני
של הענין, לנוח היטב בלילות הקודמים לשבת, לישון שנת הכנה בצהרי יום שישי, אחרי
קריאת שנים מקרא וכו', לשנן אי אלו דברי תורה על הפרשה, וכיוצא בזה, נתונים המוסיפים
ישוב הדעת ונקיון המוח, בקיצור, לבוא שַׁ בּ ְ ֶת'דִ יג לגמרי, ולא 'יומחולי' – ההורס כל חלקה
טובה.
זכור! כי רק בדרך כזו, תהיה לנו סבלנות לתפילות עמוקות מבע, החפות מחפזה ותסמונת
משא, ונסב לסעודות שאינן דומות במאומה לארוחות ערב וצהרים, שמחות כסעודת נישואין
ורציניות כערב יום כיפור, ונשורר שירי אהבה וכיסופין לקודשא בריך הוא בלב נקי ושמח –
רזא דשבת!
ועל הכל, מילת הקסם הנהגת בפי כל – אהבה! כי הלא 'קדושה' באה עם 'אהבה', אהבת ה',
אהבת התורה ואהבת ישראל, כמאמר הבעש"ט הקדוש זי"ע. עלינו להגיע אל השבת
כאוהבים נאמנים הנופלים איש על צוארי רעהו מתוך תחושת פנימיות, ולא כגופים מחולקים
ברצונות זרים ומנוגדים, ופה מפיק חיצין ובליסטראות מילוליות אף כי ברמז, אלא שעלי
לראות את זולתי כְּ אֵ שׁ נשמתו – נציגת האלוקות, אשר באוהבי אותו, הנני אוהב ה' ממש!
ועל כן אשתדל לאהבו כנפשי גם אם הוא פחות חכם וחמוד ממני (לפי דעתי), ואכבדנו
בכבוד נאצל, כי הרי גם הוא מרכיב עיקרי בהגברת גילוי כבוד ה' בעולם, וגם נוכחותו מכרעת
בחתירה לקראת היעוד של "להכניס הבורא בלבבו"…
הֱיוּ שלום, אחים צמודי-לבב, הכינו עצמכם בהכנה דרבה לקראת שבת מלכתא, ובכליון
עינים לכסוף ולהשתוקק לקראת גילוי הארת אור פני מלך חיים.
המתגעגע בכל מורשי הלב
שלמה ברוך

הפוסט אגרת התחזקות 042 – להכניס הבורא בלבבו הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מַעֲשֶׂה נוֹרָא בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'תּוֹלְדוֹת־יַעֲקֹב־יוֹסֵף'
(פָּרָשַׁת בֹּא, דף מג ע"ב):

מָשָׁל אֶחָד שָׁמַעְתִּי, שֶׁאָמְרָה אִשָּׁה אַחַת[1] מִקְהִלָּה־קְדוֹשָׁה מֶעזְבִּיז, בְּלָשׁוֹן רוּסְיָא: "יָפֶה בָּחַרְנוּ לָנוּ אֶת אֱלֹקֵינוּ, אֲבָל גַּם הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ יָפֶה בָּחַר בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי 'פֵייבוּשׁ אִישׁ קַל' וּמְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ!"[2]; עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְגוּפָא דְּעוּבְדָא – כָּךְ הָיָה, כִּי בִּזְמַן הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הָיָה תַּלְמִיד־חָכָם אֶחָד בְּשֵׁם 'פֵייבוּשׁ' שֶׁשִּׁנָּה וּפֵרֵשׁ, וְנַעֲשֶׂה קַל מְאֹד, עַד שֶׁלֹּא הָיְתָה כִּמְעַט עֲבֵרָה בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא עָבַר עָלֶיהָ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן – וְהָיָה נִקְרָא בְּפִי כֹּל בַּכִּנּוּי 'פֵייבוּשׁ־אִישׁ־קַל'. וּמֵחֲמַת זֶה לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שִׁדּוּךְ עִם בְּנוֹתָיו הַכְּשֵׁרוֹת, כִּי אַף אֶחָד לֹא רָצָה לְהִשְׁתַּדֵּךְ עִמּוֹ, כַּמּוּבָן, וְעָקַר דִּירָתוֹ לְמֶרְחַקִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכִּירוּ אוֹתוֹ, וְהִתְחַפֵּשׂ לְאִישׁ יָרֵא וְחָרֵד, וְשָׁם הִצְלִיחַ לְשַׁדֵּךְ אֶת בִּתּוֹ עִם חָתָן תַּלְמִיד־חָכָם, וְעָלָה בְּיָדוֹ לְהַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ לִזְמַן־מַה, אֲבָל אַחַר־כָּךְ, כְּשֶׁשִּׁדֵּךְ אֶת בִּתּוֹ הַשְּׁנִיָּה לְבֶן תַּלְמִיד־חָכָם[3], אָז כְּבָר נוֹדַע לְכֻלָּם שֶׁהוּא 'פֵייבוּשׁ הַקַּל', אֲבָל לַמְרוֹת זֹאת – לֹא בִּטְּלוּ אֶת הַשִּׁדּוּךְ, כִּי בִּתּוֹ הָיְתָה אִשָּׁה כְּשֵׁרָה, וְגַם נוֹדַע לָהֶם עַל־פִּי שְׁאֵלַת־חֲלוֹם, שֶׁחָתָן זֶה הוּא זִוּוּגָהּ הַנָּכוֹן מִן הַשָּׁמַיִם.
בְּמַהֲלַךְ הַחֲתֻנָּה אָמַר אֲבִי הֶחָתָן אֶל פֵייבוּשׁ: "שֶׁמָּא הִגִּיעָה הַשָּׁעָה שֶׁתַּחְזֹר בִּתְשׁוּבָה?! עָנָה וְאָמַר פֵייבוּשׁ: "עַתָּה אֵינִי יָכוֹל, אֲבָל אִם הָיִיתִי יוֹדֵעַ מָתַי אָמוּת, אֲזַי שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי מִיתָתִי הָיִיתִי שָׁב בִּתְשׁוּבָה"… וּבִקֵּשׁ הַמְחֻתָּן, שֶׁיִּתֵּן לוֹ תְּקִיעַת־כַּף עַל זֶה, וְנָתַן לוֹ. וְהַמְחֻתָּן הִבְטִיחַ לְהוֹדִיעוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים לִפְנֵי מִיתָתוֹ.
הַשָּׁנִים עָבְרוּ, וְהַמְחֻתָּן הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ, וּפֵייבוּשׁ שָׁכַח לְגַמְרֵי מִתְּקִיעַת־הַכַּף שֶׁלּוֹ. פַּעַם בְּאֵיזֶה לַיְלָה בְּשָׁכְבוֹ עַל מִטָּתוֹ, הִנֵּה פִּתְאוֹם נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת, וְאִישׁ לָבוּשׁ לָבָן נִכְנַס לְחַדְרוֹ, וְאָמַר לוֹ: "בָּאתִי לְהַזְכִּירְךָ אֶת תְּקִיעַת כַּף שֶׁהָיְתָה לָנוּ בְּיוֹם כְּלוּלַת בָּנֵינוּ, בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים אַתָּה נִפְטָר מִן הָעוֹלָם וְעָלֶיךָ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה!", וְנֶעְלָם מִמֶּנּוּ.
וְהִנֵּה פֵייבוּשׁ נִבְהַל מְאֹד, וְהִתְחִיל לִצְעֹק וְלִבְכּוֹת עַל נַפְשׁוֹ מֵאֵין הֲפוּגוֹת, וְקָרָא לִשְׁנֵי חֲתָנָיו, וּבִקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיִּקְּחוּהוּ לַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב – כְּדֵי שֶׁיּוֹרֶה לוֹ אֶת דֶּרֶךְ הַתְּשׁוּבָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ, צִוָּה אוֹתוֹ לָשֶׁבֶת בְּבֵית־הַמִּדְרָשׁ וְלִלְמֹד כְּשֶׁהוּא שָׁרוּי בְּתַעֲנִית מִשַּׁבָּת־לְשַׁבָּת, סָבַר וְקִבֵּל, וְהִתְיַשֵּׁב לִלְמֹד. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי הִרְגִּישׁ שֶׁכִּמְעַט תֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וְאָז נִכְנַס אֶחָד לְבֵית־הַמִּדְרָשׁ עִם פַּת לֶחֶם, שֶׁזֶּה הָיָה הַ'בַּעַל־דָּבָר' שֶׁבָּא לְנַסּוֹתוֹ, וְאָמַר לוֹ שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ עַד פִּקּוּחַ־נֶפֶשׁ וּמֻתָּר לוֹ לֶאֱכֹל, וְנִגַּשׁ פֵייבוּשׁ לַכִּיּוֹר לִטּוֹל יָדָיו לִנְטִילַת־יָדַיִם, כִּי לֹא רָצָה לֶאֱכֹל בְּלִי נְטִילַת־יָדַיִם, אֲבָל לֹא הָיָה מַיִם בַּבֶּרֶז, וְהָלַךְ לְחַפֵּשׂ מַיִם בַּבּוֹר, וְגַם הוּא הָיָה רֵיק מִמַּיִם, וְהִתְיַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ לָלֶכֶת לַמִּקְוֶה, שֶׁבְּוַדַּאי שָׁם יִמְצָא מַיִם, אֲבָל גַּם הַמִּקְוֶה הָיָה רֵיק… וְאָז הֵבִין שֶׁהַכֹּל מִן הַשָּׁמַיִם לְנַסּוֹתוֹ אִם יַעֲבֹר עַל צִוּוּי הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב אוֹ לֹא, וְאָמַר: "אִם כֵּן, אֲנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לִמְסֹר אֶת נַפְשִׁי!", וְרָצָה לְהַפִּיל אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה הָרֵיק…
וְאָז הִרְגִּישׁ בִּשְׁתֵּי יָדַיִם שֶׁאָחֲזוּ אוֹתוֹ, שֶׁזֶּה הָיָה הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב בְּעַצְמוֹ, וְאָמַר לוֹ: "פֵייבוּשׁ! מְסִירוּת־נֶפֶשׁ כָּזוֹ רָצוּ לִרְאוֹת מִמְּךָ מִן הַשָּׁמַיִם, וְעַכְשָׁו הִתְכַּפְּרוּ לְךָ כָּל עֲווֹנוֹתֶיךָ, וְתָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבְךָ"… וְעַל זֶה הִתְכַּוְּנָה אָדְל בַּת הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב[4] לוֹמַר, שֶׁיָּפֶה בָּחַר הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּנִשְׁמוֹת־יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי 'פֵייבוּשׁ־אִישׁ־קַל', וְאַף־עַל־פִּי־כֵן מְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בִּמְסִירוּת־נֶפֶשׁ. כִּי הַצַּדִּיקִים יוֹדְעִים אֵיךְ לְהָשִׁיב אֶת נִשְׁמוֹת־יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה, וְאַחַר־כָּךְ מִתְפָּאֲרִים עִמָּהֶם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת[5].

הערות

[1] מְקֻבָּל, שֶׁ'הָאִשָּׁה הָאַחַת מֵהָעִיר מֶעזִ'יבּוּז', הָיְתָה הַצַּדֶּקֶת מָרַת אָדְל ע"ה בַּת הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע (מֵהָרַב הַקָּדוֹשׁ בַּעַל הַ'צֶּמַח־דָּוִד' מִסְּקָאלְיֶא זי"ע).
[2] וּמַמְשִׁיךְ שָׁם בַּ'תּוֹלְדוֹת': 'וּבָזֶה שֶׁבָּחַר הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בְּיִשְׂרָאֵל אֵין זוֹ תְּמִיהָה, כִּי אִתּוֹ הַמַּדָּע וְהַחָכְמָה, וְיוֹדֵעַ מַעֲלַת וּמַדְרֵגַת יִשְׂרָאֵל מִכָּל עַם, אֲבָל יוֹתֵר חָכְמָה וָמַעְלָה גְּדוֹלָה אֵיךְ נוֹדַע לְיִשְׂרָאֵל מַעֲלוֹת וְשֶׁבַח הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ וְתוֹרָתוֹ, שֶׁאֵין לְהַשִּׂיג מַהוּתוֹ, רַק מִצַּד פְּעֻלּוֹתָיו'…
[3] שֶׁהָיָה אֶחָד מִבְּנֵי הֵיכָלָא שֶׁל הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע.
[4] רְאֵה לְעֵיל בְּהֶעָרָה 1.
[5] עַיֵּן בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'וַיַּגֵּד־יַעֲקֹב', מֵהַגָּאוֹן הַקָּדוֹשׁ, רַבִּי יַעֲקֹב־חִזְקִיָּהוּ מִפָּאפֶּא זי"ע (לֶךְ־לְךָ) אֶת הַסִּפּוּר בְּקִצּוּר; וּבְהַרְחָבָה מוּבָא בַּסֵּפֶר 'כָּל־סִפּוּרֵי־בַּעַל־שֵׁם־טוֹב', בְּשֵׁם הָרַב הַקָּדוֹשׁ רַבִּי נַחְמָן כַּהֲנָא מִסְּפִּינְקֶא זי"ע, שֶׁקִּבְּלוֹ מִצַּדִּיקֵי־אֱמֶת. וְעַיֵּן בַּ'תּוֹלְדוֹת' מַהֲדוּרַת 'מָכוֹן־נַחֲלַת־צְבִי' (כְּרַךְ שְׁמוֹת, עַמּוּד סא), וּבַהֶעָרָה שָׁם; וְכֵן מַאֲמָר מַקִּיף עִם כָּל הַגִּרְסָאוֹת שֶׁל סִפּוּר זֶה, בְּקֹבֶץ 'אֲסוּפוֹת' (גִּלָּיוֹן 9, עַמּוּדִים 36־30).

*

שיעור אודות הסיפור – והלימוד ממנו

המרידה היחסית במלכות שמים, שהיא נקודת הבירור – הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. הפגישה של כל יהודי, במרידתו הוא, בשינוי שלא בא – שלו, בשאלת השאלות הזו, שמא הגיעה השעה… אפשר שאתה מפספס את יעדך בעולם? מרן הבעל שם טוב זי"ע פעל בעליונים ובתחתונים, השפעתו העצומה לכל הנוגע באדרת אורו, היא בעיקר בנקודה שיש שייכות בין הבורא לנברא – קיימת, פועלת ותוססת, וביחוד נשמת ישראל, אף אם היא תרד למקום הכי נמוך, אף כי הכל כבר יודעים כי פייבוש איש קל – היינו מיסגור המקובל גם על הקרבן… האדם מתרגל למצבו, כבר כולם יודעים, והוא גם יודע, ובתוך התודעה הפגומה הזו – הוא פועל וחי, מנסה להסתיר כשיכול, וכשכבר כולם יודעים, רוכב שמים בעזרו על ידי שאלת חלום. כל הנתונים של הסיפור מסבירים את התרדמת שלו, החיים שלו זורמים, הוא נתקע עם הבנות? אין בעיה… זורמים עם האפשרויות, לא מכניסים את הילדים למויסדעס? אין בעיה! – יורדים למתחתרת, כל זה הוא בעיקוף השאלה הנשמתית – שמא הגיעה השעה…
גם התקיעת כף שלו, היא אמירה מאד מיוחדת. זה הפוקר, הכמעט כופר, המתנהג כמו גוי – פתאום נדרש לשיח אודות השעה שתבוא… הוא מבטיח, הוא נשבע… תקיעת כף! מה זה אומר? זה שבפנימיות הוא תוקע עצמו בתקיעה עצומה באמת ובאמונה. הסיפור מבאר לנו אודות החקיקה הזו בתוככי נשמות ישראל – שיש שם מקום שבו האומר יאמר – אהבתי את אדוני, לא אצא חפשי!
התיקון שלו, התיקון שלנו – מפליא עד מאד, מרגש את כל כוחות הרגש שלנו, והמוחין מביעים שלמות ואור… נדרש, ממש נדרש, כדי לחזור בתשובה, לקיים את ההבטחה ההיא, התקיעת כף… אודות השעה היא – ומה נדרש? מסירות נפש! ממש למסור את הנפש, את הרצון, את כל העצמיות – על מזבח הדבקות בו ית'.
עד שאכן הגיעה השעה… [והשעה זו, ההוא יומא… מגיעה לכל אחד, לכל אחד ממש, לכל יחיד שחי – ממש].

הגעו בנפשכם. מדובר באדם שכל כולו הוא היפך מסירות נפש. גם ה'הורגנו עליך כל היום' שיש ליהודי כשר ביום יום – אין לו. הצופה ומביט בארחותיו נבעת מהתיעוב. פרומיל של מסירות נפש – האיש הזה לא מגלה. נפשו יצאה בתאוותו, הב והב ואינו מוסר כלום.
ועל זה ידוו כל הדוויים, כל העובר נד לו – לא קיימת בנבכי נפש החוטא הלז, הפייבוש הקל הזה – את המתנה הגדולה שיש ויש לכל אחד מישראל אשר לא נזרקה בו כו', הוא חסר אותה. אין לו את זה. הוא לא מודע למציאות האלוקית בכלל, וממילא לא שייך שהוא ימסור את נפשו על מה שאינו מענינו, והענין האלוקי, כפי הנראה – ממש לא מענינו. כך היינו חושבים, וכך אכן אנו רואים את הפייבושים, אטומי המבע וחסומי הרגש, פגומי המוח וסגורי הלב… כלום, נאר תאוות, רק התרחקות.
אך לא!
בא ה'בעל שם טוב' הקדוש לעולם. ועוד לפני שהוא מרעיש ומרגיז עולמות עליונים ותחתונים באותיות הקדושות שלו, הוא קורע קודם כל את סגור לבו של כל פייבוש ופייבוש שהיה, ויש ויהיה… כאשר נפרע הלב לבית חללו. ורואים איך פייבוש הלז, מוסר את הנפש הקדושה שלו, עד שמעורר מה שמעורר – 'אהבת קדומים' של לכתך אחרי במדבר… ומגלה במו מסירות נפשו המפתיעה את המושג המרחף בחללו של עולם – כולך יפה רעיתי ומום אין בך!
הסיפור הזה, של זעקתה הטהורה של אותה אשה צדקנית, ז"ק דמרן, טוב לה שתהדהד מסוף העולם ועד סופו, תגיח ותגיע עדי פנימיות לבבו של פייבוש האישי שלנו – ה' משתבח במסירות נפש של אותה שעה.
ואותה שעה? כלום אינה השעה הזו?!

הפוסט 'פֵייבוּשׁ אִישׁ קַל' וּמְקַדֵּשׁ הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ!"​ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

בעזרת השם יתברך
במערבא צווחי ברכתא להני תרי צנתרי דדהבא דכיא, ה"ה הרבנים החשובים היקרים, ברישא האי גברא רבה ויקירא לעילא ולתתא הה"צ רבי … שליט"א, ואתו עמו, שני בדומה לו, הה"צ ר' … שליט"א,

אשר הניפו ידם אל על, וכנפיהם פרושות וסוככות מעל הכפורת איש אל אחיו, למצוא מקום לה', ולבנות בית מנוחה לשכינת עוזנו, ולאוקמה מעפרה, ולהאירה באור האורות, אור יקרות, אור צחצחות. הן הנה אמת אמנם, בכיה רבתי תקיעא בלבאי מחד גיסא, דאושדין דמיהון כמיא בראש כל חוצות, הני אנשי דלא מעלי, בני בליעל המהפכים הקערה על פיה, ומאידך חדותא סגייתא סלקא מבתי גוואי דלבאי, על הרמת קרן התורה והיהדות, דאתעביד על ידיכון באופן הכי נפלא, באר חפרוה שרים, מעומק דעומק אובנתא דלבא, לב מבין בבינה ובחכמה את יקר התפקיד הקדוש, בדרא בתרייתא הדין, להחדיר אמונת אומן אלקי עלמא, דהאי מהימנותא קטירא בהאי תגא דאורייתא דבאתוותא אתמסרא לעמא קדישא, ודלוגו עלי אהבה כתיב, וכדין אוקמוה רבנן – ולגלוגו עלי אהבה! ומגו הא רחימותא עלאה זכיתם לנפשכם, אשריכם זורעי על כל מים! אל תחותו ואל יפול לבככם בקרבכם, המשיכו להרים קרן המעוללת בעפר המונה של רומי חייבת, תורה תורה התחנני בבקשה, פני הצור הנערץ בקדושה, שיוכלו נושאי דגלה להמשיך להניפו ביתר שאת ויתר עז ללא ליאות. ולמען השם – אל ישיתו לב אל קול ענות אשר בשגגה יצאו לחלק ולהבעיר, כי המה מהבל ימעטו, וה' עמכם גבורי החיל, וברירא מילתא דהחולק על ישיבתכם כחולק על השכינה, כי היא מתיבתא דמהימנותא, ברזא דארץ נושבת, ומי יתן וידעתיכם מקרוב, כי אז הייתי מיזיל למאנייכו לבי מסותא בתרייכון, כי גלתה שכינה ושרתה במעוזכם, יהא רעוא שיהיו דבריי אלו הנאמרים באמת מתוך לב נשבר, ומשתוקק לראות בהצלחתכם, פועלים פעולת צדיק לחיים, לטובה ולברכה, ולבל תנוד אתכם הרוח שאינה מצויה, ועמוד תעמדון כצור איתן לבנות בתים נאמנים, שכנים חדשים לבית התפלה, אמן כן יהי רצון.
אוהבכם ידידכם אף כי בלתי מכירכם

הפוסט אגרת התחזקות 041 – חיזוק להקמת ישיבה הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

ט' אדר א' תשפ"ד

הִתְבּוֹנַנְתִּי מִלְמַעְלָה

עֲלֵי הָאֱמֶת הַחֲנוּקָה

עוֹמֵד כְּמִשְׁתָּאֶה מוּלָהּ

כַּמָּה הִיא חֲמַקְמַקָה

רָזָה, מְעֻטֶּפֶת וּרְעוּלָה

קוֹלָהּ מְצַיֵּץ כִּנְאָקָה

וְאָז מִתְאַיֶּדֶת בָּאֲפֵלָה

אַךְ לֶהָבָה מִמֶּנָּה מַכָּה

גּוֹרֶרֶת הִתְבַּהֲרוּת דְּקִיקָה

וְהִיא שׁוּב נִשְׁאֶבֶת לַהֲמֻלָּה

אַךְ רַעַשׁ הָרֶקַע מִשְּׁתִיקָה

וְהָאֱמֶת נָגוֹזָה כִּבְטַלְטָלָה

אַךְ דַּי בָּהּ בְּאוֹתָהּ זִיקָה

שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בְּטֵלָה

וְהִיא כְּבָר יְצוּקָה

זוֹהֶרֶת כְּבַתְּחִלָּה

הפוסט הִתְבּוֹנַנְתִּי מִלְמַעְלָה – שיר הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם שֵׁנִי פָּרָשַׁת חַיֵּי־שָׂרָה – כ"ב חֶשְׁוָן תשפ"ד

הַיּוֹם הַיָּארְצַייט שֶׁל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ, לוֹחֵם מִלְחֲמוֹת ה', גָּאוֹן הַגְּאוֹנִים וּמַנְהִיג יִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה קָשָׁה, צַדִּיק נִשְׂגָּב וּבַעַל מַדְרֵגָה בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת – הָאַדְמוֹ"ר רַבִּי יִשָּׂשׂכָר דֹּב מִבֶּעלְזְא זי"ע, שֶׁלָּחַם אֶת מִלְחֶמֶת הָאֱמוּנָה בְּדוֹר קָשֶׁה מְאֹד, אֲשֶׁר רָצוּ לְהַכְרִית אֶת הָאֱמוּנָה מִנִּשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְהוּא נֶאֱבַק אֶת מַאֲבַק הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הַמְּסוּרָה לָנוּ מִדּוֹר דּוֹר, יַיִן יָשָׁן בְּקַנְקַן יָשָׁן, שֶׁלֹּא לָזוּז מִדַּעַת תּוֹרָתֵנוּ וּמִמִּנְהָגֵי יִשְׂרָאֵל הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, כְּהוּא זֶה, וְהֵאִיר אֶת אוֹר הַחֲסִידוּת וְהַקְּדֻשָּׁה לְאַלְפֵי שְׁלוֹמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר רָאוּ בְּעַיִן הַחוּשׁ אֶת הַשְּׁכִינָה הַשּׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל.

וּמַעֲשֶׂה הָיָה בְּאָבִיו הַקָּדוֹשׁ הָאַדְמוֹ"ר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִבֶּעלְזְא זי"ע, שֶׁבַּעֲרֹב יָמָיו הֻזְקַק לַעֲבֹר נִתּוּחַ בְּעִיר הַבִּירָה וִינָה, לִפְנֵי הַנִּתּוּחַ שׂוֹחַח הָרַב הַקָּדוֹשׁ עִם הָרוֹפֵא שֶׁהָיָה יְהוּדִי, וּשְׁאָלוֹ אִם הוּא מַאֲמִין בָּ'רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם', הֵשִׁיב הָרוֹפֵא בְּחִיּוּב. שׁוּב שְׁאָלוֹ הָרַב הַקָּדוֹשׁ אִם הוּא מַאֲמִין בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְכָאן הָרוֹפֵא הִבִּיעַ אֶת סְפֵקוֹתָיו, כֵּיצַד יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ עָנִי וְרוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְיַפִּיל אֶת חִתָּתוֹ עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, הִגְבִּיהַּ הָרַב הַקָּדוֹשׁ אֶת רִיסֵי עֵינָיו, וְנָעַץ בָּרוֹפֵא מַבָּט חוֹדֵר, וְיָדוּעַ שֶׁצּוּרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה הָיְתָה מְאֻיֶּמֶת מִיִּרְאָה עִלָּאָה, מִיָּד נָפַל עַל הָרוֹפֵא פַּחַד וְאֵימָה גְּדוֹלָה, עַד כִּי נָפַל אִזְמֵל הַמְנַתְּחִים מִיָּדוֹ. וַיַּעַן הָרַב הַקָּדוֹשׁ וַיֹּאמֶר לוֹ: רְאֵה נָא וְהַבִּיטָה, אֵין אֲנִי אֶלָּא בָּשָׂר וָדָם פָּשׁוּט, וּבְכָל זֹאת נִבְהַלְתָּ לְנֹכַח מַבָּטִי, וּמַדּוּעַ הִנְּךָ מִתְפַּלֵּא כֵּיצַד יַפִּיל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ?! נַעֲנָה לוֹ הָרוֹפֵא וְאָמַר: "כָּעֵת אֲנִי מַאֲמִין בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ"!

לְיָמִים, הִסְבִּיר בְּנוֹ, הָאַדְמוֹ"ר מַהֲרִי"ד – בַּעַל־הַהִלּוּלָא אֶת הַמַּעֲשֶׂה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּדַע אָבִיו בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ שֶׁעוֹמֵד הוּא לְהִסְתַּלֵּק לְגִנְזֵי־מְרוֹמִים בְּרַכֶּבֶת בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה לְבֶעלְזְא, וְאוֹתוֹ רוֹפֵא הָיָה אָמוּר לְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם כִּמְלַוֶּה, וְהוּא הָיָה עֲשִׂירִי לְמִנְיָן, חָפֵץ מַהֲרִי"ד שֶׁהַיְּהוּדִי יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וְיַאֲמִין בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ בִּכְדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִצְטָרֵף לְמִנְיָן בְּעֵת הִסְתַּלְּקוּת נִשְׁמָתוֹ הַטְּהוֹרָה.

אִם אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא מֵהַסִּפּוּר הַנִּפְלָא הַזֶּה וּמִן הַהֶעָרָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, אֵיזוֹ עֻבְדָּא לַהַנְהָגָה לְמַעֲשֶׂה, רוֹאִים מִזֶּה אֶת הַכֹּחַ הָאֱמוּנָה שֶׁל יְהוּדִי, שֶׁאַף כִּי הָיָה רָחוֹק כָּל כָּךְ, עַד שֶׁאָמַר שְׁטוּת מֻפְלֶגֶת לְצַדִּיק עֶלְיוֹן, כִּי הֲלוֹא הַמְּדֻבָּר בְּמִי שֶׁקָּרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְלֹא עָנִי וְרוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, כִּי אִם יְשׁוּעַת ה', אֲבָל בְּכֹחַ הָאֱמוּנָה שֶׁל הַצַּדִּיק, וּבְכֹחַ הַיִּרְאָה שֶׁמַּמְשִׁיךְ הַצַּדִּיק עַל סְבִיבוֹתָיו, זוֹכִים אֲנָשִׁים רְחוֹקִים מְאֹד לְהָפִיחַ חִיּוּת בִּנְקֻדַּת הָאֱמוּנָה הַבּוֹעֶרֶת בְּקִרְבָּם וּמְבַקֶּשֶׁת לְהִתְגַּלּוֹת, כִּי כָּל נָבוֹן מֵבִין, שֶּׁעֶצֶם הַפְּגִישָׁה עִם צַדִּיק כָּזֶה, וְעֶצֶם הִתְעוֹרְרוּת הַיִּרְאָה לְאָדָם אָטוּם וְרָחוֹק, הוּא מַעֲשֶׂה פֶּלֶא מַמָּשׁ, וְאִם כָּךְ אֶפְשָׁר לְהַחְזִיר אֲנָשִׁים בִּתְשׁוּבָה, עַל יְדֵי דְּבֵקוּת בַּנִּצוֹץ הַקָּדוֹשׁ שֶׁלָּהֶם, וֶאֱמוּנָה, שֶׁהֵם יְכוֹלִים בְּשַׁעְתָּא חֲדָא וְרִגְּעָא חֲדָא לְהֵהָפֵךְ לַזַּכָּאִים הַזּוֹכִים לִהְיוֹת נוֹכְחִים וְנִמְנִים בְּתוֹךְ קְהַל עֵדָה כְּשֵׁרָה שֶׁל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל בְּהִסְתַּלְּקוּת צַדִּיק גָּדוֹל.

וּבְאַחַת הַפְּעָמִים שֶׁשָּׁהָה הָאַדְמוֹ"ר מַהֲרִי"ד בַּעֲיָרַת הַמְּרַפֵּא מארינבאד, הִגִּיעַ אֵלָיו רוֹפֵא שֶׁלֹּא הָיָה שׁוֹמֵר תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וְהָיָה מַגִּיעַ לִפְעָמִים לְבֵית הָאַדְמוֹ"ר זי"ע לְצֹרֶךְ רְפוּאָה, הַדָּבָר הָיָה לְפֶלֶא בְּעֵינֵי הַחֲסִידִים, כִּי אוֹתוֹ רוֹפֵא לֹא הָיָה 'מַאֲמִין', וְכָאן הוּא מַגִּיעַ עִם קְוִיטְל לְמָרָן. כְּשֶׁיָּצָא, סִפֵּר מָרָן מַהֲרִי"ד, פַּעַם אָמְרָה זִקְנָתִי הָרַבָּנִית מַלְכָּה זי"ע לִזְקֵנִי מָרָן מַהֲרַ"שׁ זי"ע, כִּי בְּוַדַּאי יִהְיֶה הוּא מָשִׁיחַ…  עָנָה וְאָמַר לַה הַשַּׂר־שָׁלוֹם זי"ע: "לֹא, אֲנִי לֹא אֶהְיֶה הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא אֶהְיֶה מֵהַחֲשׁוּבִים אֵצֶל הַמָּשִׁיחַ"… וְהוֹסִיף מָרָן מַהֲרִי"ד: "אָכֵן גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מָשִׁיחַ, כִּי תַּפְקִיד קָשֶׁה הוּא. כְּגוֹן הָרוֹפֵא דְּנַן, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵלַי עִם קְוִיטְל – הֲרֵי הוּא נִקְרָא בַּעַל אֱמוּנָה, וְתַפְקִידוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ יִהְיֶה – "שֶׁלֹּא לְהָנִיחַ שׁוּם אִישׁ בָּעוֹלָם, אֲפִלּוּ קַל שֶׁבַּקַּלִּים, וּלְהַחְדִּיר בְּתוֹכָם אוֹר חָדָשׁ עַד שֶׁיִּהְיֶה נִמְנֶה עַל חֲבוּרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ"…

הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ נִפְלָאִים מַמָּשׁ, כִּי עִנְיַן מָשִׁיחַ, הוּא כְּלָלִיּוּת כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת שֶׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְהוּא כָּלוּל מִכָּל הַקּוֹמָה שְׁלֵמָה שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר: יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ… וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַקָּדוֹשׁ 'תְּשׁוּאוֹת־חֵן' (בְּ'לִקּוּטִים'), שֶׁמָּשִׁיחַ יִהְיֶה אֶחָד שֶׁיּוּכַל לְלַמֵּד זְכוּת עַל כָּל אֶחָד מִנִּשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, כַּיָּדוּעַ, דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי גְּדַלְיָה מִלִּינִיץ זי"ע.

וְעִנְיָן הַ'לִּמּוּד־הַזְּכוּת' אֵינוֹ הֲלָצָה גְּרֵידָא, אוֹ אֵיזֶה דְּרוּשׁ נֶחְמָד, אֶלָּא זֶהוּ לִמּוּד עָמֹק הַמֵּצִיץ לְתוֹךְ נִשְׁמַת הָאָדָם, וְרוֹאֶה בּוֹ אֶת הַנְּקֻדָּה הַטּוֹבָה, מְלַקֵּט אוֹתָהּ, וּמוֹצֵא עוֹד אַחַת, עוֹד נְקֻדָּה שֶׁל אֱמוּנָה, וּמְלַמֶּדֶת אֶת הָאָדָם עַצְמוֹ – עַד כַּמָּה הוּא חָשׁוּב בַּשָּׁמַיִם, בִּשְׁבִיל אוֹתָהּ נְקֻדָּה, שֶׁבִּשְׁבִילָהּ הוּא זוֹכֶה לְהִקָרְאוֹת 'בַּעַל אֱמוּנָה!'. וַאֲפִלּוּ זֶה שֶׁנּוֹתֵן קְוִיטְל לַצַּדִּיק, אָז הוּא בּוֹנֶה מִמֶּנּוּ נִפְלָאוֹת, וְעוֹשֶׂה מִזֶּה נִגּוּנִים וְשִׁירָה חֲדָשָׁה לְפַיֵּס אֶת הַשְּׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה, הַכְּלוּלָה בְּכָל אֵבָרֶיהָ מִכָּל הָרְצוֹנוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל (עַיֵּן לִקּוּטֵי־מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן רפב).

וְיָדוּעַ שֶׁהַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מֵאִיר מִפְּרִימִישְׁלַאן זי"ע, לֹא הָיָה מֵנִיחַ אָדָם שֶׁיִּכָּנֵס אֵלָיו לִפְנֵי הַתְּפִלָּה, וְהָיָה מֵכִין אֶת עַצְמוֹ לְבַדּוֹ וְאֵין אִישׁ עִמּוֹ. פַּעַם, בָּא אֵיזֶה אִישׁ גַּס מְאֹד, וְדָחַף אֶת הַמְּשַׁמֵּשׁ בְּאַלִּימוּת, וְנִכְנַס אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, בִּקֵּשׁ מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ, דָּהַר עַל סוּסָיו וְהִסְתַּלֵּק, וְהַצַּדִּיק אֵחַר אֶת תְּפִלָּתוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְאַחַר כָּךְ שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ, מַה קָּרָה עִם אוֹתוֹ אָדָם, שֶׁגָּרַם אִחוּר הַתְּפִלָּה? עָנָה וְאָמַר, שֶׁהוּא נוֹהֵג, שֶׁלֹּא לְהַתְחִיל לְהִתְפַּלֵּל עַד שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּהַגָּרוּעַ שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, וְהִנֵּה בָּא אֶחָד לְהִתְיַעֵץ עִמּוֹ עַל מְכִירַת דָּבָר אַחֵר וְכוּ', וְהָיָה כָּל כָּךְ סוֹעֵר מֵהַגַּסּוּת שֶׁל הָאִישׁ, שֶׁלֹּא מָצָא בַּמָּה הוּא יוֹתֵר גָּרוּעַ מִמֶּנּוּ, עַד שֶׁנָּחָה דַּעְתּוֹ עָלָיו, שֶׁאִם הוּא הָיָה בְּמַצַּב רוּחָנִי כָּזֶה – לֹא הָיָה הוֹלֵךְ לְהִתְבָּרֵךְ אֵצֶל רַבִּי…

וְהוּא מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמַּעֲשֶׂה עִם הָרוֹפֵא וְהָרַב הַקָּדוֹשׁ מִבֶּעלְזְא הַנַּ"ל, שֶׁהַהִסְתַּכְּלוּת שֶׁל הַצַּדִּיקִים בִּנְּשָׁמָה יְהוּדִית, הִיא לֹא בְּמַה שֶּׁאֵינָהּ טוֹבָה, אֶלָּא בְּמַה שֶּׁהִיא כֵּן טוֹבָה. וְיָדוּעַ מַאֲמָר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הַקָּדוֹשׁ זי"ע, שֶׁאִם רוֹאִים גְּנוּת אֵצֶל הַזּוּלַת, מֻכְרָח שֶׁתִּהְיֶה הַגְּנוּת הַזּוֹ אֶצְלוֹ, הֲגַם שֶׁתִּהְיֶה בְּדַּקּוּת, אֲבָל תִּהְיֶה, כִּי אֵין הָאָדָם רוֹאֶה אֶלָּא נִגְעֵי עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ, הַצַּדִּיקִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵם הַבָּבוּאָה שֶׁל תֹּאַר כַּלָּה מְאֹד נִתְעַלָּה, שכולך יָפָה וּמוּם אֵין בָּךְ, אֵינָם יְכוֹלִים לִרְאוֹת מוּמִים בְּנִשְׁמַת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם רוֹאִים אֶת הָאוֹר הָאֱלֹקִי שֶׁבּוֹקֵעַ מִבַּעַד מַסְוֶה הַחֹשֶׁךְ שֶׁעָטוּ עַל עַצְמָם.

וְזֶהוּ לֹא רַק 'לִמּוּד זְכוּת' גְּרֵידָא, אֶלָּא בְּכֹחַ זֶה מְשִׁיבִים הַצַּדִּיקִים אֶת לִבָּם־שֶׁל־יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וְאִם עוֹשִׂים זֹאת בֶּאֱמֶת, מִתּוֹךְ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה וּדְבֵקוּת הַבּוֹרֵא, הַמַּבָּט הַזֶּה גַּם מְלַמֵּד אֶת הָאָדָם הַנּוֹכֵחַ לְפָנֶיךָ, שֶׁיֵּדַע הוּא בְּעַצְמוֹ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְקֻדָּה קְדוֹשָׁה שֶׁל אֱמוּנָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהֲמִירָהּ בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן, גַּם אִם כֵּן אֶפְשָׁר לְהִתְעַלֵּם מִמֶּנָּה ולהדחיקה, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא אוֹתָהּ, בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן מִנִּשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל (עַיֵּן לִקּוּטֵי־מוֹהֲרַ"ן, חֵלֶק א', סִימָן רעד).

מְסֻפָּר, שֶׁהָאַדְמוֹ"ר מַהֲרִי"ד זי"ע אָמַר, שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת שִׁיטַת הַפִּלְפּוּל, שֶׁמִּזֶּה אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְפַלְפֵּל וּלְתָרֵץ יְהוּדִי מֻקְשֶׁה, זוֹ שִׁיטָה קְדוֹשָׁה מְאֹד, הַנּוֹשֶׁקֶת אֶל הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (בַּמִּדְבָּר כג, כא). וְיֵשׁ מַעֲשֶׂה, שֶׁהֲרֵי יָדוּעַ אֶת עֲבוֹדַת נְטִילַת הקוויטלעך עַל יְדֵי צַדִּיקֵי בֵּית בֶּעלְזְא, שֶׁהָיְתָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה גְּדוֹלָה, וְהָיְתָה קְפֵדָה, שֶׁלֹּא יִפּוֹל קְוִיטְל אֶחָד עַל הָרִצְפָּה, מַה שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כֵּן בִּשְׁאָר חֲצֵרוֹת צַדִּיקִים, וּפַעַם סִפֵּר רַב אֶחָד מְפֻרְסָם, שֶׁהָיָה צָרִיךְ לְהִכָּנֵס אֶל הָאַדְמוֹ"ר מַהֲרִי"ד זְכוּתוֹ תָּגֵן עָלֵינוּ, וְרָאָה אוֹתוֹ אוֹמֵר לַגַּבַּאי ר' אַהֲרֹן יְהוֹשֻׁעַ לַנְדְמַן זַ"ל: "אַהֲרֹן יְהוֹשֻׁעַ! נֶאֱבָד לִי קְוִיטְל אֶחָד, בּוֹא עֲזֹר לִי!", וְהֵם עָמְדוּ זֶה מִנֶּגֶד זֶה, וְרָאָה אֶת הָרַב זי"ע, שֶׁהָיָה בַּעַל מִדָּה גְּדוֹלָה וְזָקֵן, מִתְכּוֹפֵף לִדְחֹף אֶת הַשֻּׁלְחָן, עַד שֶׁנִּמְצְאָה הַפִּתְקָא בֵּין חֲרִיצֵי קַרְשֵׁי הָרִצְפָּה. וְאָמַר אוֹתוֹ רַב, שֶׁבְּאוֹתוֹ רֶגַע, שֶׁהוּא נִכְנַס, הֵבִין בְּמַרְאֶה נוֹרָא זֶה, שֶׁרָאָה אֵיךְ הַצַּדִּיק דּוֹחֵף מִכָּאן וְהַגַּבַּאי מִכָּאן, בְּהִתְאַמְּצוּת גְּדוֹלָה, מַה הַמַּשְׁמָעוּת שֶׁל צַדִּיק שֶׁמּוֹסֵר נַפְשׁוֹ עַל נְשָׁמָה יְהוּדִית אַחַת, שֶׁהֻזְכְּרָה בְּפָנָיו, וּבִפְנִימִיּוּת, זוֹ עֲבוֹדַת הַצַּדִּיקִים לְהַאֲמִין בַּקְּדֻשָּׁה שֶׁל כָּל יְהוּדִי, שֶׁעוֹלָה עַד אֵין סוֹף, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, וְעַל הַצַּדִּיק לְגַלּוֹתָהּ לוֹ וּלְכָל הָעוֹלָם.

הפוסט שיעור אמונה 128 – לְהַחְדִּיר בְּתוֹכָם אוֹר חָדָשׁ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יוֹם רִאשׁוֹן פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה – כ"א חֶשְׁוָן תשפ"ד

רָאִיתִי פְּעָמִים רַבּוֹת, שֶׁהַשִּׂיחַ אוֹדוֹת הִשְׁתַּדְּלוּת לְעֻמַּת בִּטָּחוֹן גּוֹרֵם אִי־נוֹחוּת לָאֲנָשִׁים, אִם מְדַבְּרִים עִם אָדָם לָהוּט לְמָמוֹן כַּמָּה דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה, שֶׁבְּעֶצֶם, הַשֵּׁם מַמָּשׁ רוֹצֶה לְפַרְנֵס אוֹתְךָ וְכוּ', הוּא קוֹפֵץ מִיָּד, וְאוֹמֵר בְּנִימָה מַקְפִּידָה: וּמַה עִם הִשְׁתַּדְּלוּת? כְּאִלּוּ, כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר מֵהַנְהָגַת הַבּוֹרֵא לְלֹא שֶׁנַּזְכִּיר לוֹ, חָלִילָה, שֶׁיֵּשׁ כָּאן מִשְׁתַּדְּלִים…

צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת סֵדֶר בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ, בַּיַּהֲדוּת אֵין אֶלָּא אוֹ אָסוּר אוֹ צָרִיךְ, אִם זֶה לֹא אָסוּר – אָז זֶה עֲבוֹדָה! אִם מֻתָּר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת – הֲרֵי שֶׁזּוֹ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּמַה שֶּׁאָסוּר – הֲרֵי אָסוּר לַעֲשׂוֹת. אִם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִנְהִיג אֶת הָעוֹלָם בַּדֶּרֶךְ כָּזוֹ, שֶׁאֲנָשִׁים מִשְׁתַּדְּלִים וּמְקַבְּלִים אֶת פַּרְנָסָתָם בְּדֶרֶךְ שֶׁנִּרְאֵית בְּחִיצוֹנִיּוּת, כְּאִלּוּ הֵם הִשְׁתַּדְּלוּ וְהִצְלִיחוּ, הֲרֵי שֶׁיְּהוּדִי שֶׁנּוֹהֵג כָּךְ, מִכֹּרַח הַחַיִּים, אֵין לוֹ לַעֲשׂוֹת זוֹ כְּמוֹ שֶׁגּוֹי עוֹשֶׂה זֹאת, אֶלָּא בְּדֶרֶךְ עֲבוֹדַת וְקִרְבַת אֱלֹקִים.

אַחֲרֵי הַיְּדִיעָה הַבְּרוּרָה, וְהַגַּם הֶגְיוֹנִית וּמוּבֶנֶת לְכָל שֵׂכֶל, אֲשֶׁר לֹא בְּכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ, אֵין מְצִיאוּת בָּעוֹלָם, שֶׁבֶּן אֱנוֹשׁ יוּכַל לְהַבְטִיחַ לְעַצְמוֹ, שֶׁהַכֹּל יֵלֵךְ כַּשּׁוּרָה, בְּדָבָר שֶׁהוּא פּוֹעֵל, הוּא יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בֶּהָמוֹן נְתוּנִים נְכוֹנִים שֶׁיָּבִיאוּ לְהַצְלָחָה, אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, הַיְּכֹלֶת לְבַצְּעָם, וְהַכֹּחַ לִפְעֹל נָכוֹן – תָּלוּי בְּיָדוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּלוֹמַר, זֶה בְּעֶצֶם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת הַכֹּל, וְרַק הַדֶּרֶךְ שֶׁל הַהַסְתָּרָה הִיא הַהִשְׁתַּדְּלוּת. הָעֵסֶק בְּסִבּוֹת אָסוּר שֶׁיִּגְרֹר אוֹתָנוּ לְהַאֲמִין בַּסִּבּוֹת, וּלְהִתְעַלֵּם מִמְּסַבֵּב כָּל הַסִּבּוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן אָנוּ רוֹצִים לְהִוָּכַח שׁוּב וְשׁוּב, כַּמָּה אָזְלַת יָד יֵשׁ לָנוּ, וְכַמָּה אָנוּ צְרִיכִים אֶת הַבּוֹרֵא, בְּכָל רֶגַע וְרֶגַע, עָדִיף שֶׁפָּשׁוּט נִתְבּוֹנֵן בָּזֶה וְלֹא נַמְתִּין לִרְמָזִים מַלְחִיצִּים מִן הַשָּׁמַיִם…

אַחֲרֵי יְדִיעָה זוֹ, אָנוּ הוֹלְכִים לַעֲבוֹדָה, בִּתְחוּשַׁת שְׁלִיחוּת אֱלֹקִית, אָנוּ לֹא עוֹשִׂים דָּבָר בְּלֵית בְּרֵירָה, מֵחֲמַת שֶׁאֵינֶנּוּ מְלֻמָּדִים בְּנִסִּים, אָז כָּעֵת הַזְּמַן לְהִתְעַלֵּם מֵאֱמוּנָה וְלָלֶכֶת לַעֲבֹד. לֹא וְלֹא! כָּעֵת הַזְּמַן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם הָאֱמוּנָה בְּדַרְכֵי הַהִשְׁתַּדְּלוּת, לַעֲשׂוֹת אֶת מַה שֶּׁהַשֵּׁם רוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה, רַק כִּי הוּא רוֹצֶה שֶׁאֶעֱשֶׂה כָּךְ, וְלֹא מֵחֲמַת שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאֵין לוֹ יְכֹלֶת לְפַרְנֵס אוֹתִי גַּם בְּלִי זֶה, אֵין הָאָדָם רַשַּׁאי לְהַכְנִיס רֹאשׁוֹ בַּחֲקִירוֹת אוֹדוֹת הַנְהָגַת הַבּוֹרֵא, הוּא יָכוֹל וְגַם חַיָּב לְהִתְמַסֵּר לְרָצוֹן הַהַנְהָגָה הַזֶּה, וְלִפְעֹל עַל פִּיהָ בְּהַכְנָעָה, בְּהִתְמַסְּרוּת וְנֶאֱמָנוּת, מִתּוֹךְ יְדִיעָה, כִּי אֲנִי מְשָׁרֵת אֶת הַשֵּׁם בַּהֲלִיכָתִי לִמְקוֹם הָעֲבוֹדָה, וְלֹא שֶׁהוּא מְקוֹר הַפַּרְנָסָה שֶׁלִּי, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי הַמָּקוֹר הוּא הַחִיּוּת שֶׁבְּךָ, וְהוּא הָאוֹר אֵין סוֹף שֶׁהִתְלַבֵּשׁ בְּךָ, אָז לָמָּה לְיַחֵס לְגִלּוּי הַהַשְׁגָּחָה אֵיזוֹ הַצְלָחָה עַצְמִית? בּוּשָׁה גְּדוֹלָה לַחֲשֹׁב כָּךְ, וְהִיא הֵפֶךְ הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁעִסְקֵנוּ בְּאֵלּוּ הַסִּבּוֹת הֵם רַק לָדַעַת אֶת הַשֵּׁם מִתּוֹךְ הַסִּבּוֹת, וְלֹא לְהֵפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם.

גַּם אִם מְקוֹם הָעֲבוֹדָה הוּא מָקוֹם חֻלִּין, וְלֹא רוֹאִים שֶׁהַמַּעֲשֶׂה שֶׁלִּי אוֹ הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי, מַמָּשׁ מְגַלֶּה אֶת כְּבוֹד שָׁמַיִם, צָרִיךְ לְהָבִין, שֶׁיֵּשׁ עִנְיַן שֶׁל הַעֲלָאַת הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בָּעוֹלָם, וְהַטּוֹב וְהָרָע מְבַקְשִׁים לְהִתְבָּרֵר, וְהָעָם הַקָּדוֹשׁ הַמְּקַיֵּם רְצוֹנוֹ שֶׁל מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, יָכוֹל לְהִתְפָּרֵס עַל פְּנֵי כָּל דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם, וְלִמְצֹא בּוֹ אֶת הָאוֹר שֶׁל הַחִיּוּת הָאֱלוֹקִית הַשּׁוֹרָה בַּבְּרִיאָה, כְּשֶׁיְּהוּדִי מְבָרֵךְ וְאוֹכֵל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, וְזוֹכֵר שָׁם אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִתְנַהֵג בְּהַכְנָעָה וּבִקְדֻשָּׁה, אֵין עֲרֹךְ לִשְׂכָרוֹ, וּבַשָּׁמַיִם מִתְפָּאֲרִים בּוֹ, וְזֹאת, אַחַר שֶׁהֻבְרַר לוֹ, שֶׁעַל פִּי תּוֹרָה מֻתָּר לוֹ וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתָהּ עֲבוֹדָה, מִשּׁוּם שֶׁאֵין מָקוֹם וְאֵין מַצָּב שֶׁאֵין בָּהֶם תַּפְקִיד שֶׁל גִּלּוּי מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם מַמָּשׁ.

וְיוֹתֵר מִזֶּה אֶפְשָׁר לוֹמַר, שֶׁדַּוְקָא בָּעֵת הַזֹּאת, שֶׁהוּא פּוֹעֵל בְּחוֹבַת הַהִשְׁתַּדְּלוּת, אָז נִכַּר בֵּין עוֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ, כִּי הַרְבֵּה פְּעָמִים, הוּא מֻכְרָח לִהְיוֹת נֶעֱמַד לְהַכְרִיעַ בֵּין עֶרְכֵי הָאֱמוּנָה שֶׁלּוֹ לַמְּצִיאוּת הַתּוֹבַעַת, וְהוּא, אִם הוּא זוֹכֶה לִזְכֹּר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְגַם יוֹדֵעַ אֲשֶׁר אֵין שׁוֹמֵעַ לִי וּמַפְסִיד, אֲפִלּוּ מִנְיָן הוּא לֹא יַפְסִיד וְיִסְתַּכֵּן בפיטורין, מִשּׁוּם שֶׁהוּא יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא הַבּוֹס מְפַרְנֵס אוֹתוֹ, אֶלָּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁצִּוָּה עָלָיו כָּעֵת מַשֶּׁהוּ… וְאֶת פְּקֻדּוֹת הָאָדוֹן הָאֲמִתִּי אֵין הוּא מִתְכַּוֵּן לְהָפֵר, אֶלָּא שֶׁהַמְּצִיאוּת הִיא יוֹתֵר מְשַׂמַּחַת, אָדָם שֶׁכָּזֶה, דַּוְקָא אָדָם שֶׁזּוֹכֶה לָדַעַת אֶת ה', כָּל הַטּוֹבוֹת וְהַהֲנָאוֹת שֶׁל הָעוֹלָם לֹא פוסחות עָלָיו, וְזֶה דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִבְדֹּק, בִּבְחִינַת בְּחָנוּנִי נָא בְּזֹאת, שֶׁהַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה מוֹעִידָה פָּנֶיהָ לְהֵטִיב לַמְיַחֲלִים לַה, וְאִם אָדָם זוֹכֶה לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה בְּעֵת הָאֱמוּנָה, הוּא יִקְצֹר אֶת הַפֵּרוֹת בְּעֵת הַהִשְׁתַּדְּלוּת, הוּא יַרְגִּישׁ אֶת הָאֱמוּנָה גַּם אָז, הוּא לֹא יְיַחֵס אֶת מְקוֹר חַיָּיו וּפַרְנָסָתוֹ לְמַה שֶׁהוּא מְשַׂחֵק בַּחַיִּים, אֶלָּא לְגָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ, אֶל הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי פָּנָיו.

אִם הָאָדָם הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל כָּרוֹז מִן הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר שׁוֹלְחוֹ בְּוַדָּאוּת, מֵחֲמַת אֵיזֶה עִנְיַן טָמִיר וְנֶעֱלַם, שֶׁלֹּא עָמַד עֲדַיִן עַל סוֹדוֹ, לֵילֵךְ וְלַעֲבֹד בְּאֵיזוֹ חֲנוּת, הֲרֵי שֶׁבְּכָל בֹּקֶר, הוּא הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם אַחַר טְבִילַת מִקְוֶה, וּבִדְבֵקוּת גְּדוֹלָה לְקַיֵּם אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרְאוֹ, אֲזַי צָרִיךְ לָדַעַת, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַמְּצִיאוּת הִיא מְצִיאוּת אֱלֹקִית, לֹא מְצִיאוּת שֶׁאָנוּ בָּחַרְנוּ בָּהּ, וְשֶׁיֵּשׁ לָנוּ אֵיזוֹ שְׁלִיטָה עָלֶיהָ אֲפִלּוּ בִּכְהוּא זֶה, אֲזַי כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה, שֶׁהוּא עַל־פִּי תּוֹרָה, וְהוּא מְחֻיָּב הַמְּצִיאוּת – עֲבוֹדַת הַשֵּׁם הִיא, וּשְׁלִיחוּת מְפֹרֶשֶׁת לִפְעֹל גִּלּוּי כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם בִּבְהִירוּת.

הפוסט שיעור אמונה 127 – עֲבוֹדַת הַהִשְׁתַּדְּלוּת הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

יום ראשון פרשת חיי שרה – כ"א חֶשְׁוָן תשפ"ד

הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם מַפְתִּיעִים מְאֹד, כָּל אָדָם רוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ חַיִּים שְׁלֵוִים וּשְׁקֵטִים לְלֹא סֵבֶל כְּלָל, אֲבָל בְּיוֹדְעִין, כָּל אָדָם גַּם יוֹדֵעַ, שֶׁלֹּא יִתָּכְנוּ חַיִּים לְלֹא סֵבֶל, יֵשׁ סֵבֶל גָּדוֹל וְנוֹרָא, הַשֵּׁם יְרַחֵם, מַה שֶּׁעוֹבְרִים בְּנֵי אָדָם, וְיֵשׁ סֵבֶל קָטָן שֶׁל קְשָׁיֵי הַקִּיּוּם, וְיֵשׁ סֵבֶל מִתְפַּשֵּׁט וְיֵשׁ סֵבֶל זְמַנִּי, אֲבָל יֵשׁ סֵבֶל, בְּפֵרוּשׁ, כֹּלָּא עָלְמָא מוֹדוּ, וְגַם רוֹאִים זֹאת לִפְעָמִים בְּחוּשׁ, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, בִּכְלָלִיּוּת וּבִפְרָטִיּוּת; הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ יְרַחֵם מֵעַתָּה עַל כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּ אוֹתָן תָּמִיד.

אָכֵן צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ סוֹד אֶחָד לְכָל הַבְּרוּאִים, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֵינָם מְבִינִים אֶת מַהוּת הַסֵּבֶל, גַּם לֹא יֵדְעוּ אֶת פִּתְרוֹן הַקְטָנָּתוֹ, אוֹ מִגּוּרוֹ לְגַמְרֵי, כִּי הַסֵּבֶל הָאֲמִתִּי הוּא בְּעֶצֶם אִי יְדִיעַת טִיבוֹ שֶׁל הַסֵּבֶל וְהַגְדָּרָתוֹ. כִּי אִם נִתְבּוֹנֵן מְעַט, נָבִין, כִּי לֹא יִתָּכֵן 'סֵבֶל' בָּעוֹלָם לְלֹא 'יַחַס'. הַיְנוּ, רָמַת כָּל סֵבֶל שֶׁאָנוּ סוֹבְלִים מֵאֵיזֶה שֶׁהוּא עִנְיָן, תָּלוּי אַךְ וְרַק בְּ'מִדַּת הַיַּחַס' שֶׁאָנוּ מַעֲנִיקִים לַחִסָּרוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּא הַסֵּבֶל. לְדֻגְמָה, אִם אָדָם פָּגַע בְּמִישֶׁהוּ, אֲזַי הַנִּפְגָּע סוֹבֵל אַךְ וְרַק בְּמִשְׁקָל הַיַּחַס שֶׁהוּא מַעֲנִיק לַדְּבָרִים שֶׁל הַפּוֹגֵעַ אוֹ לִדְמוּתוֹ וְכוּ', וְכֵן עַל זֶה הַדֶּרֶךְ. וְכַמָּה שֶׁנַּחְשֹׁב אוֹדוֹת הַסֵּבֶל, לֹא נִמְצָא אוֹתוֹ לְבַדּוֹ, כִּי אִם חָבֵר לוֹ הַיַּחַס שֶׁלָּנוּ אֵלָיו, וְהוּא הַשֹּׁרֶשׁ וְהוּא הֶעָנָף, וְהוּא בְּעֶצֶם כָּל הַסֵּבֶל בְּעַצְמוֹ… נִמְצָא, שֶׁאִם אָנוּ רוֹצִים שֶׁלֹּא לִסְבֹּל, אָנוּ צְרִיכִים שֶׁלֹּא לְיַחֵס עֹמֶק לַסֵּבֶל, כִּי אִם לַחֲווֹת אוֹתוֹ מִבַּחוּץ, בַּאֲדִישׁוּת, וּבְהַקְפָּדָה לְהוֹתִיר אוֹתוֹ עַל מִדָּתוֹ הַמְקוֹרִית וְלֹא לִגְרֹם לוֹ לְהִתְפַּשֵּׁט לִמְמַדִּים רְחָבִים מַבְהִילִים, אֲשֶׁר כַּיָּם שׁוֹצֵף שׁוֹטְפִים עוֹד חֶלְקֵי חַיִּים שֶׁאֵינָם נִכְלָלִים בַּסֵּבֶל כְּלָל.

הֲמוֹן פְּעָמִים, כַּאֲשֶׁר מִתְעוֹרֵר שִׁנּוּי בְּחַיֵּי הָאָדָם מֵחֲמַת אֵיזֶה מְאֹרָע כָּל שֶׁהוּא, הוּא מְקַבֵּל זֹאת בְּקֹשִׁי גָּדוֹל, מִשּׁוּם שֶׁהַשַּׁלְוָה שֶׁלּוֹ מֻגְדֶּרֶת עַל יָדוֹ, רַק כַּאֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁהָיָה לִפְנֵי – יַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת אַחֲרֵי, כְּשֶׁהוּא מִסְתַּגֵּל וּמִתְרַגֵּל לְדָבָר, הוּא אוֹחֵז בַּמְּצִיאוּת הַזּוֹ, וְאֵינוֹ מַסְכִּים לפירוק בְּחוֹמוֹתֶיהָ, כָּל סֶדֶק שֶׁגּוֹרֵם לֶעָבָר לָפוּג וְלִיצוֹר הֹוֶה אוֹ עָתִיד חָדָשׁ, מְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם מְאֹד, צַר וָמָר לוֹ מְאֹד, הוּא לֹא מְסֻגָּל בְּלִי, אִם הוּא אִבֵּד מָמוֹן הַרְבֵּה, לְמָשָׁל, הוּא אֵינוֹ מְסֻגָּל לִהְיוֹת שָׂמֵחַ, כְּמוֹ בַּתְּקוּפָה שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ הַמָּמוֹן הַזֶּה בִּכְלָל. מַה אֵרַע? הַשִּׁנּוּי! הוּא אוֹחֵז בְּקַרְנֵי הַמְּצִיאוּת, וְאֵינוֹ מְסֻגָּל לְעַכֵּל וּלְהָכִיל אֶת הַשִּׁנּוּי.

רַבֵּנוּ אוֹמֵר, שֶׁעַצְבוּת, הוּא כְּמוֹ מִי שֶׁהוּא בְּרֹגֶז עַל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ. מִי שֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה, יְגַלֶּה כַּמָּה נוֹאַל הוּא הָאָדָם, שֶׁמַּכְרִיז כָּל הַזְּמַן שֶׁהוּא סוֹמֵךְ וּבוֹטֵחַ עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְאֵין רַע יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, וְהַכֹּל לְטוֹבָה מַמָּשׁ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר מִתְבַּצֵּעַ שִׁנּוּי בְּחַיָּיו עַל יְדֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא מְמָאֵן לְקַבֵּל אֶת הַשִּׁנּוּי הַזֶּה, וְסוֹבֵל סֵבֶל מַר וְעָצוּם מֵהַמְצִיאוּת שֶׁנִּכְפְּתָה עָלָיו.

כַּאֲשֶׁר מְדֻבָּר, חַס וְשָׁלוֹם, בְּאֵיזֶה אָסוֹן, יוֹתֵר קָשֶׁה לִמְתֹּחַ אֶת הַקַּו, בֵּין סֵבֶל אֲמִתִּי לְבֵין הַהִתְפַּשְּׁטוּת הַמְּיֻתֶּרֶת שֶׁלּוֹ, אֲבָל אִם נִתְבּוֹנֵן, אֲנָשִׁים נִהְיִּים עֲצוּבִים מִכָּל שִׁנּוּי, אַף אִם הוּא אֵינוֹ מֵהָעוֹלָם שֶׁל פִּקּוּחַ נֶפֶשׁ אוֹ טְרַגֶּדְיָה אֱנוֹשִׁית כָּלְשֶׁהִי, אָדָם שֶׁסֻּלַּק מִמְּקוֹם עֲבוֹדָה, הֲרֵי אֵינוֹ מֵת, וְלֹא קָרָה כְּלוּם מַמָּשׁ, הוּא עֲדַיִן לֹא רָעֵב, הוּא רַק לֹא יוֹדֵעַ מֵהֵיכָן הוּא יִתְפַּרְנֵס מֵהַיּוֹם וָהָלְאָה… אֵינִי צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת הַהַרְגָּשָׁה הַנּוֹרָאָה שֶׁל מִי שֶׁעָבַר פִּטּוּרִין אוֹ דְּחִיָּה, וּכְכָל שֶׁהָאֲחִיזָה בַּטּוֹב שֶׁהָיָה אֵיתָנָה יוֹתֵר – הַהִתְפָּרְדוּת מִמֶּנּוּ אַכְזָרִית וְכוֹאֶבֶת יוֹתֵר. אָז מַה גָּרַם אֶת הַסֵּבֶל? הַמְּצִיאוּת? אוֹ דַּוְקָא הָאֲחִיזָה שֶׁלָּנוּ בַּמְּצִיאוּת שֶׁהָיְתָה וְאֵינָהּ עוֹד?! בְּוַדַּאי הָאֲחִיזָה… וּמַה עוֹשֶׂה הָאָדָם? כַּאֲשֶׁר הוּא נִדְרָשׁ לְהַרְפּוֹת מֵהָאֲחִיזָה, הוּא מִתְקוֹמֵם, כְּאִלּוּ הָאֲחִיזָה הִיא הַטּוֹב, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּבֵרוּר שֶׁהִיא הַגּוֹרֶמֶת אֶת הַסֵּבֶל.

אֲבָל הָאֱמֶת הַזּוֹ הִיא אַחַת, גַּם בְּמִקְרִים קִיצוֹנִיִּים, אִם בֶּאֱמֶת אַתָּה מַאֲמִין שֶׁהַכֹּל עוֹשֶׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי כָּל מַעֲבַר כָּלְשֶׁהוּ מִמַּצָּב לְמַצָּב, שֶׁאֵינוֹ בַּתְּחוּם השתדלותך וּשְׁלִיטָתְךָ, מַזְמִין אוֹתְךָ לְכַבֵּד אֶת הַהַחְלָטָה הָעֶלְיוֹנָה, הֵן בִּידִיעָה בְּרוּרָה, שֶׁאֵין דְּבָרִים בָּעוֹלָם קוֹרִים סְתָם כָּךְ לְלֹא מַשְׁמָעוּת, וְהֵן בִּידִיעָה בְּרוּרָה, שֶׁאֵין דְּבָרִים רָעִים נַעֲשִׂים! כִּי הַכֹּל מִמְּקוֹר הַטּוֹב הָעֶלְיוֹן. כַּאֲשֶׁר הַמַּשְׁמָעוּת הַזּוֹ לְכָל סֵבֶל שֶׁהוּא – מִתְלַוֶּה עִם הַמְּצִיאוּת, הָאוּמְלָלָה לִפְעָמִים, הִיא מְנִיפָה אֶת רָמַת הַחַיִּים לִגְבָהִים מַמָּשׁ, כִּי רַק בְּצוּרָה כָּזוֹ, אָדָם שֶׁסּוֹבֵל, לְהֵהָפֵךְ לְאָדָם עִם סֵבֶל, אֲבָל לֹא סוֹבֵל… זֶה חִדּוּד עָמֹק, שֶׁמִּי שֶׁמְּבִינוֹ – מֵבִין אֶת סוֹד הַחַיִּים.

הַטְּרוּנְיָה לְבוֹרֵא הַכֹּל, שֶׁדַּוְקָא כִּבְיָכוֹל, בָּא בַּעֲלִילָה עָלַי, אֲבָל אֲנִי הֲרֵי אָדָם טוֹב – זֶה הֲרֵי בֶּטַח מְגֹחָךְ, כִּי לֵב שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ, בֶּטַח חוֹשֵׁב שֶׁחַיָּבִים לוֹ, אֲבָל אֵלּוּ שֶׁשּׁוֹאֲלִים – עַל מַה שָׁוְא בְּרָאתַנִי? לְהָרַע לִי? הֵם אֵלּוּ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים כְּלָל, שֶׁהֵם נְתוּנִים בְּתוֹךְ מַעֲרֶכֶת שֶׁל טוֹב גָּמוּר, וְאֵין תְּנוּעָה שֶּׁקּוֹרֶה עִמָּם שֶׁאֵינָהּ בָּרַת מַשְׁמָעוּת, הַקְּשׁוּרָה עִם תִּקּוּן כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְהוּא זִכּוּךְ וּנְעִימוּת נִפְלָאִים לְאָדָם הַסּוֹבֵל לָנֶצַח. אֲבָל יֵשׁ עוֹד רָעָה חוֹלָה, אֵלּוּ שֶׁאֵינָם מַסְכִּימִים עִם הַהַנְהָגָה הָעֶלְיוֹנָה, הֵם עֲצוּבִים עַל הַ'טָּעוּת' וְהָעַוְלָה שֶׁנֶּעֶשְׂתָה לָהֶם, בְּרִגְעֵי הַתְּלוּנָה, אֵין הֵם מַלִּינִים עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, חַס וְשָׁלוֹם, הֲרֵי הֵם גַּם יוֹדְעִים, כִּי אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא, אֶלָּא הֵם נִמְצָאִים בְּמַצָּב יוֹתֵר גָּרוּעַ מִתְּלוּנָה עַל הַבּוֹרֵא, הֵם שׁוֹכְחִים אֶת הַבּוֹרֵא, שֶׁזֶּה שִׂיחַ בְּתֶדֶר שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי, הֵם מְדַבְּרִים כְּאִלּוּ תַּכְלֶס, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בָּאַרְצִיּוֹת וּבְרִיאַלִיוּת, וְיוֹשֵׁב שָׁמַיִם יִשְׂחָק יִלְעַג לָמוֹ, וְכִי יֵשׁ בֶּאֱמֶת אֵיזֶה יַחַס אֲמִתִּי לְעוֹלָם חוֹלֵף, מִלְּבַד הַיַּחַס הַנּוֹרָא שֶׁמְּיַחֵס הַבּוֹרֵא לִבְרוּאָיו, וְשֶׁעַל כֵּן חָרַד עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַגְּדוֹלָה הַזּוֹ?! כַּאֲשֶׁר הָאָדָם מֵסִיט אֶת דַּעְתּוֹ מִן הַהַעֲלָמָה הָאַרְצִית, וְהוּא נוֹשֵׂא עַיִן צוֹפִיָּה אֶל הַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, הוּא נוֹגֵעַ בִּנְקֻדַּת הָאֱמֶת עַצְמָהּ, שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְהַסְבִּיר לוֹ שֶׁהַכֹּל לְטוֹבָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָזֶה אֵיזֶה תִּקּוּן וְכוּ', הוּא פָּשׁוּט נִהְיָה בְּאַחְדוּת עִם הַבּוֹרֵא, הוּא סוֹבֵל עִם הַשְּׁכִינָה בְּיַחַד אֶת צַעֲרָהּ הַנּוֹרָא, הוּא מִתְפַּשֵּׁט מִן הַסֵּבֶל, וְנוֹסֵעַ אֶל הַמַּשְׁמָעוּת, אֲפִלּוּ יִסּוּרֵי גּוּף יְכוֹלִים לְהִתְמַעֵט עִם זִכּוּךְ הַדַּעַת וְהַמֹּחַ.

הפוסט שיעור אמונה 126 – הַשִּׁחְרוּר מֵהַסֵּבֶל הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מוצאי שבת פרשת וירא – כ' חֶשְׁוָן תשפ"ד

עֲבוֹדַת הַיְּהוּדִי לְמַלְכּוֹ וֶאֱלֹקָיו מַצְרִיכָה מִדַּת אֱמֶת מֻחְלֶטֶת, כֵּיוָן שֶׁאָנוּ עוֹבְדִים לֵאלוֹקַ אֲמִתִּי, אֵין הַדְּרָכִים לְהַגִּיעַ אֵלָיו כּוֹלְלִים שֵׁמֶץ דְשֶׁמֶץ מֵהֶפֶךְ הָאֱמֶת. וּמַה הִיא הָאֱמֶת? לַעֲבוֹד אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ לְבַד בֶּאֱמֶת, לְלֹא שׁוּם פְּנִיָּה אַחֶרֶת כָּלְשֶׁהִי, לֹא לְקִוּוּי שְׂכַר עֲתִידִי, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת אֶת הַדְּבָרִים לְשֵׁם עַצְמְךָ, שֶׁלֹּא לְדַבֵּר עַל גַּאֲוָה וְהִתְנַשְּׂאוּת, אֶלָּא אַף לְהַרְגִּישׁ סִפּוּק עַצְמִי, זוֹ עֲבוֹדַת הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ וְלֹא אֶת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ.

זוֹ הִיא עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, עֲבוֹדַת הַזִּכּוּךְ הַזּוֹ, שֶׁבְּאֶמְצָעוּתָהּ הַנִּבְרָא נִדְבַּק בַּבּוֹרֵא בֶּאֱמֶת, כִּי אֵינוֹ מְשַׁיֵּר לְעַצְמוֹ כְּלוּם, אֶלָּא נוֹתֵן בִּטּוּי גָּמוּר לַמְּצִיאוּת הַמֻּחְלֶטֶת שֶׁל הַבּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים. לֹא קַל לְאָדָם חָמְרִי לְזַכֵּךְ אֶת עַצְמוֹ, הוּא יָכוֹל לִשְׁגוֹת בְּדִמְיוֹנוֹת תּוֹךְ כְּדֵי הַזִּכּוּךְ, וְלִרְאוֹת בְּמַעֲשָׂיו – אֶת קִיּוּם רְצוֹן הַשֵּׁם בִּשְׁלֵמוּת, לַמְרוֹת שֶׁזּוֹ הַטְעָיָה עַצְמִית, וְזוֹ עוֹד עֲבוֹדָה, מִלְּבַד עֲבוֹדַת זִכּוּךְ הַפְּנִיּוֹת, שֶׁהַיַּעַד הָאֲמִתִּי יִהְיֶה כְּבוֹד שָׁמַיִם וְלֹא מִלּוּי הַחֶסֶר הָעַצְמִי, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי לֹא לָזֶה נוֹעֲדָה עֲבוֹדַת הַשֵּׁם וְקִנְיָנֵי הַדַּת הַקְּדוֹשָׁה, כִּי אֵין עֲבוֹדָה אֶלָּא לְהַאֲדִיר אֶת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאֵין קְדֻשָּׁה לַחֲצָאִין, אֵין יְכֹלֶת לִהְיוֹת כָּפוּת לִשְׁנֵי אֲדוֹנִים.

הַשָּׁלָב הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַנִּקּוּי, בָּא לְאַחַר הִתְבּוֹנְנוּת גְּדוֹלָה מְאֹד, אוֹדוֹת מַעֲלַת עֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּכְלָל וְאוֹדוֹת גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא שֶׁעוֹבְדִים לְפָנָיו בִּפְרָט, כָּל חַד לְפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּיהּ גְּדֻלַּת אֲדוֹנֵינוּ יִתְבָּרַךְ, וְיַעֲמִיד אֶת עַצְמוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, וְיִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאָדָם הֲכִי מְאֻשָּׁר, כְּשֶׁהוּא יָכוֹל לְהַעֲלוֹת נַחַת רוּחַ לַאֲדוֹן עוֹלָמִים, נוֹרָא וְנִשְׂגָּב עַד אֵין תַּכְלִית, כָּזֶה… מִי שֶׁלֹּא מִתְבּוֹנֵן בְּטִיב עֲבוֹדָתוֹ, בִּמְנִיעֶיהָ, בְּסִבּוֹתֶיהָ, בָּרָצוֹן הַפְּנִימִי שֶׁלּוֹ לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, וְאֵינוֹ מְעַיֵּן בְּנִבְכֵי רְצוֹנוֹתָיו לְלַקֵּט מִשָּׁם אֵיזוֹ נְקֻדַּת חִבּוּר שֶׁל אֱמֶת עִם הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, הֲרֵי הוּא יָכוֹל לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְאָסוּר לִטְעוֹת מוּל עֲבוֹדַת מַלְכֵּנוּ.

אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי – אָמַר רַבֵּנוּ זַ"ל – שֶׁלֹּא תַּנִּיחוּ לָעוֹלָם הַזֶּה לְהַטְעוֹת אֶתְכֶם, כִּי הָעוֹלָם־הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ מְאֹד. כְּשֶׁאָנוּ מְדַבְּרִים אוֹדוֹת הַטָּעֻיּוֹת שֶׁמֵּבִיא הָעוֹלָם־הַזֶּה, מִיָּד אָנוּ מְזַּהִים אֶת הַתַּאֲווֹת הַחָמְרִיּוֹת, כַּמּוֹנְעוֹת הַיְחִידוֹת לְהִתְגַּלּוּת הָאוֹר הַגָּדוֹל וְהַנִּפְלָא הַזֶּה, אֶלָּא שֶׁהַבְּעָיָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה, כַּאֲשֶׁר מַה שֶּׁאָנוּ מְכַנִּים רוּחָנִיּוּת וְהִתְקָרְבוּת – הֵם הַמּוֹנְעִים אוֹתָנוּ מִן הָאֱמֶת, כִּי הָעוֹלָם־הַזֶּה מַטְעֶה גַּם בָּרוּחָנִיּוּת שֶׁלּוֹ, הוּא מַצִּיב עֲרָכִים נוֹסָפִים, שֶׁנִּרְאִים אֲמִתִּיִּים מְאֹד, הוּא מֵבִיא אִתּוֹ עוֹד דְּבָרִים דּוֹמִים, שֶׁאָדָם חוֹשֵׁב, שֶׁאִם יַעֲשֶׂה אוֹתָם – לְמַעַן שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם, וְכַחֲלֹף יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו, אִם יִזְכֶּה עוֹד בָּעוֹלָם־הַזֶּה – יִבָּהֵל לְגַלּוֹת עַד כַּמָּה הִטְעָה אֶת הָעוֹלָם בִּכְלָל וְאֶת עַצְמוֹ בִּפְרָט. כִּי אֱמֶת הִיא דָּבָר עָדִין מְאֹד, וְכֵיוָן שֶׁהִיא אֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לְזַיֵּף אוֹתָהּ, אֲבָל בְּכָל זֹאת, זֶה מַה שֶּׁהָעוֹלָם הַזֶּה עוֹשֶׂה.

אִם לְמָשָׁל צוֹרֵב מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל תּוֹרָה, סָבִיר לְהָנִיחַ, שֶׁהֲמוֹן זִכּוּךְ הוּא צָרִיךְ לַעֲבוֹר, כְּדֵי לְהָבִין, שֶׁהֲמוֹן מִזֶּה, יֵשׁ לָזֶה שַׁיָּכוּת לַיּוֹקְרָה שֶׁהוּא מְקַוֶּה לְקַבֵּל בְּעוֹלָם שֶׁמַּעֲרִיךְ לוֹמְדֵי־תּוֹרָה לְמָשָׁל, וְאַף שֶׁהוּא מִתְכַּנֵּס בְּעַצְמוֹ, וּמֵאִיר עַל עַצְמוֹ מִפַּעַם לְפַעַם הֲמוֹן "תּוֹרָה לִשְׁמָהּ", וְכַנִּרְאֶה, שֶׁאָדָם הַנִּכְנָס לִקְדֻשָּׁה – גַּם יִזְכֶּה לָזֶה מִפַּעַם לְפַעַם. אֲבָל אִם הַיְּסוֹד שֶׁלּוֹ לֹא מְזֻכָּךְ, הוּא יָכוֹל לַחֲשֹׁב עַל עַצְמוֹ כָּל יָמָיו שֶׁהוּא דָּבֵק בְּתוֹרַת הַשֵּׁם, וְאֵינוֹ דָּבוּק אֶלָּא בְּעַצְמוֹ וּבְעַצְמִיּוּתוֹ וּבִבְנִיַּת אִישִׁיּוּתוֹ. אֵין זֶה רַע בִּכְלָל כַּאֲשֶׁר מְדֻבָּר בִּתְחִלַּת הַדֶּרֶךְ, בְּשֶׁגַּם, הֲרֵי עוֹסֵק בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְאֵין עוֹד סְגֻלָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ – לָבוֹא אֶל הָאֱמֶת, לִנְגֹּעַ עַל כָּל פָּנִים בְּמִקְצָתָהּ בְּעַקְשָׁנוּת, עַד עֵת בּוֹא דְּבָרוֹ, אֶלָּא שֶׁעִם הַשָּׁנִים, צָרִיךְ לַעֲרֹךְ חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ אֲמִתִּי וְנוֹקֵב, הַאִם עֲבוֹדַת אֱמֶת הִיא זוֹ, הַאִם אֲנִי לוֹמֵד תּוֹרַת אֱמֶת, תּוֹרָה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, אוֹ שֶׁחַס וְשָׁלוֹם, אֲנִי לוֹמֵד מִקְצוֹעוֹת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר מִקְצוֹעוֹת, כַּמּוּבָן בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה, אֲבָל רַחֲמָנָא יַצִּילֵנוּ מִתּוֹרָה כָּזוֹ, כִּי הַסִּפּוּר הַיָּחִיד שֶׁצָּרִיךְ לְסַפֵּר בְּכָל עֲבוֹדָה – הִיא רַק אֶת הָאֱמֶת, וֶאֱמֶת לַאֲמִתָּהּ.

הַהִתְבּוֹנְנוּת הַזּוֹ מְבִיאָה לִזְהִירוּת אֲמִתִּית, לְאַט לְאַט הַמַּחֲשָׁבָה מִתְרַגֶּלֶת לַעֲשׂוֹת דְּבָרִים לְשֵׁם פָּעֳלָם, אִם כִּי עֲדַיִן נָכוֹן מַאֲבַק צָמוּד, מִבִּלְבּוּלֵי מַחֲשָׁבָה, מֵהֲמוֹן הַטָּעֻיּוֹת וְהַסְתָּרוֹת, זִיּוּפִים ועיגולי פִּנּוֹת, אֲבָל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר – אָדָם חוֹשֵׁב הוּא אָדָם יוֹצֵר, וְהַיְצִירָה כָּאן הִיא יְצִירַת הָאֱמֶת, תּוֹךְ כְּדֵי הַמְּשִׁיכָה שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיְּהוּדִית לַחֲווֹת אֱמֶת בִּלְבַד, עֹנֶג אֱלוֹקִי לְלֹא חָמְרִיּוּת, דְּבֵקוּת מֻחְלֶטֶת בְּחַי הַחַיִּים, בּוֹ יִתְבָּרַךְ.

הָעֵצָה הִיא, לְבַקֵּשׁ… לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לִפְנֵי כָּל עֲבוֹדָה וְלִמּוּד, וְתוֹךְ כְּדֵי, וּלְאַחֲרֶיהָ, וְכָל הַזְּמַן, לְהִתְחַנֵּן מֵהַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּגַלֶּה לָנוּ אֶת דַּרְכֵי עֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁבִּקֵּשׁ דָּוִד מַלְכֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי" (תהלים כז, יא) "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ" (תהלים פו, יא); "הוֹרֵנִי ה' דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב" (תהלים קיט, לג). כִּי בְּלִי תְּפִלָּה – אָדָם לֹא יָכוֹל בֶּאֱמֶת לְכַוֵּן אֶל הָאֱמֶת, הָאָדָם הוּא מָלֵא נְגִיעוֹת, אִם הוּא לֹא יְבַקֵּשׁ מֵה' הָאֱמֶת, שֶׁיּוֹרֶנּוּ אֶת דֶּרֶךְ הָאֱמֶת בַּחַיִּים, וְעִקָּר בַּקָּשָׁתוֹ בַּחַיִּים תִּהְיֶה לִזְכּוֹת לִרְאוֹת אֶת הָאֱמֶת שֶׁל הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ בַּחַיִּים, וַאֲשֶׁר בְּרוּחַ כָּזוֹ, לֹא יְכוֹלָה לְהִתְלַוּוֹת שׁוּם פְּנִיָּה לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם־יִתְבָּרַךְ, אֶלָּא הַכֹּל יִהְיֶה "בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ".

הפוסט שיעור אמונה 125 – בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.

מלין דִרְחִימוּתָא קודם קידוש בליל שבת פרשת וירא – כ' חֶשְׁוָן תשפ"ד

בְּכָל שַׁבָּת קֹדֶשׁ יֵשׁ אוֹר חָדָשׁ וּמְחֻדָּשׁ שֶׁל הִתְגַּלּוּת הָרָצוֹן בַּבְּרִיאָה, הֲרֵי כָּל הַבְּרִיאָה נִהְיָתָה 'מֻכְרַחַת', עַל יְדֵי שֶּׁנִּמְשַׁךְ הָרָצוֹן לִבְרֹא אֶת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מְעִידִים עַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם בִּשְׁעַת אֲמִירַת קִדּוּשׁ בְּלֵיל שַׁבָּת, שֶׁעַל כֵּן בָּא הַבִּטּוּי בְּבִרְכַּת הַקִּדּוּשׁ: "כִּי רָצָה בָּנוּ", "בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן הִנְחַלְתָּנוּ", וְכֵן בִּתְפִלַּת הָעֲמִידָה שֶׁל לֵיל שַׁבָּת קֹדֶשׁ. כִּי בְּעֵת שֶׁיֵּשׁ שִׁתּוּף בְּהִתְגַּלּוֹת הָרָצוֹן, בֵּין הָרָצוֹן לַבְּרִיאָה וּלְרָצוֹן שֶׁדַּיְקָא אֵלּוּ שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם אוֹת הִיא לְעוֹלָם עִם בּוֹרֵא עוֹלָם, אָז הוּא עֵת רָצוֹן גָּדוֹל וְנִפְלָא מְאֹד, אֲשֶׁר אָנוּ מְרֻצִּים עַל יְדֵי הַבּוֹרֵא, שֶׁדַּוְקָא אֲנַחְנוּ נָעִיד עַל חִדּוּשׁ הָעוֹלָם, וּמִכֹּחַ זֶה יֵשׁ קִיּוּם לָעוֹלָם.

יְהוּדִי שֶׁעוֹמֵד בְּלֵיל שַׁבָּת, וּמַרְגִּישׁ בְּהֶרְגֵּשׁ פְּנִימִי עָמֹק, שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה בּוֹ, וְכָעֵת הִיא הָעֵת לְבַטֵּא אֶת נְקֻדַּת הָרָצוֹן הַזּוֹ, הוּא מִתְעוֹרֵר מְאֹד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, לִבּוֹ נִמְשָׁךְ לָעֵדוּת הַקְּדוֹשָׁה הַזּוֹ, הָעֵדוּת עַל מְלֶאכֶת ה' בְּשֵׁשֶׁת יָמִים וּשְׁבִיתָתוֹ בְּשַׁבָּת אֵינָהּ עֵדוּת נְקוּדָּתִית, הִיא עֵדוּת שֶׁמַּשְׁלֶכֶת עַל כָּל הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם, הִיא מַקִּיפָה אֶת כָּל כֻּלּוֹ, וְאֶת כָּל יָמָיו וְלֵילוֹתָיו, מַחְשְׁבוֹתָיו, דִּבּוּרָיו וּמַעֲשָׂיו, כִּי אִם הוּא הֵעִיד בֶּאֱמֶת עַל מְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֲרֵי שֶׁהוּא בַּעַל תְּפִישַׂת מַחֲשָׁבָה שׁוֹנָה מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, כִּי הוּא זֶה שֶׁנִּבְחַר וְזָכָה לִהְיוֹת עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ – שֻׁתָּף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית.

בְּשַׁבָּת יֵשׁ הִתְחַדְּשׁוּת הַמּוֹחִין, הִתְחַדְּשׁוּת הַחִיּוּת הָרוּחָנִית שֶׁל הַיְּהוּדִי, כִּי כָּל מְצִיאוּת הַחַיִּים שֶׁל יְהוּדִי, הִיא מְצִיאוּת חַיִּים שֶׁל אֱמוּנָה, וְאֶת זֶה זוֹכִים לְקַבֵּל בְּשַׁבָּת, כִּי אָז מִתְחַדֶּשֶׁת כָּל הַבְּרִיאָה, וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מְגַלֶּה אֶת קְדֻשָּׁתוֹ בָּעוֹלָם, וְאִם כֵּן, כָּל אֶחָד, מִכָּל מַצָּב שֶׁהוּא, יָכוֹל לְהִתְחַדֵּשׁ, וְלַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ חָדָשׁ בְּיוֹתֵר, שֶׁלֹּא הָיָה בָּעוֹלָם, וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּעוֹלָם, בִּרְגָעִים מַרְטִיטִים אֵלּוּ שֶׁל אֲמִירַת הַקִּדּוּשׁ. וּכְמוֹ שֶׁמְּסַפְּרִים שֶׁאָמַר הַצַּדִּיק רַבִּי אַבְרָהָם מִסְּלָאנִים זְכוּתוֹ תָּגֵן עָלֵינוּ, עַל הַצַּדִּיק הַקָּדוֹשׁ רַבִּי מְנַחֵם מֶענְדְל מֵוִויטֶעבְּסְק זְכוּתוֹ תָּגֵן עָלֵינוּ, שֶׁבְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, הָיָה נִרְאָה עָלָיו, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה שַׁבָּת, וּמֵעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה שַׁבָּת, וְאֵין זוֹ אֶלָּא שַׁבָּת אַחַת – יְחִידִית בָּעוֹלָם וּבְחַיָּיו. וְאָכֵן, הָאֱמֶת הִיא כָּךְ, שֶׁכָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת, אֵינָהּ חוֹבֶרֶת לַשַּׁבָּתוֹת שֶׁלְּפָנֶיהָ וְאַחֲרֶיהָ, אֶלָּא הִיא הִתְגַּלּוּת חֲדָשָׁה שֶׁל אוֹר וּדְבֵקוּת שֶׁלֹּא הָיוּ בָּעוֹלָם, בִּבְחִינַת "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ". שִׁיר שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת, כַּאֲשֶׁר אָנוּ מְבִינִים בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא הַמְּצִיאוּת הַיְּחִידָה בָּעוֹלָם, וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

הַקִּדּוּשׁ בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה, גּוֹרֵם מְחִילַת עֲוֹנוֹת מֻחְלֶטֶת, וּמַכְשִׁיר אֶת לֵב הַיְּהוּדִי לְעוֹד שָׁבוּעַ נָקִי שֶׁל דְּבֵקוּת בְּמִצְווֹת הַבּוֹרֵא, בְּאוֹתָהּ אַהֲבָה וּבְאוֹתָהּ שִׂמְחָה וְרָצוֹן שֶׁרָכַשׁ בְּעֵת כְּנִיסַת יוֹם הַנְּשָׁמָה הַגָּדוֹל, הוּא קִדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בְּחִבּוּר אֶל הַבּוֹרֵא, הַשֻּׁתָּפוּת הַנּוֹרָאָה הַזּוֹ בֵּין בּוֹרֵא לְנִבְרָא בַּבְּרִיאָה, מְעִידָה עַל הַמַּתָּנָה הַטּוֹבָה שֶׁאֵין לָהּ חֵקֶר, שֶׁמַּעֲנִיק בּוֹרֵא עוֹלָם לְשׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וּמְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי, לָכֵן כְּדַאי מְאֹד, אֲשֶׁר גַּם הַמְּקַדֵּשׁ וְגַם הַשּׁוֹמְעִים כְּעוֹנִים, לְהַקְשִׁיב הַקְשָׁבַת נְשָׁמָה לְעֹמֶק הַדְּבָרִים שֶׁאָנוּ מוֹצִיאִים מִפִּינוּ בִּזְמַן כָּזֶה, וּכְשֶׁאָנוּ אוֹמְרִים: "כִּי רָצָה בָּנוּ", עָלֵינוּ לְהַעֲמִיק לַחֲשֹׁב, מַה עֹצֶם הַדָּבָר הַזֶּה, שֶׁאָנוּ מְעִידִים עַל הִתְגַּלּוּת רְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם בָּנוּ וּבְמַעֲשֵׂינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ אָנוּ פּוֹגְשִׁים אֶת אַבְרָהָם רְחִימָא יוֹשֵׁב בְּפֶתַח הָאֹהֶל, הָעוֹלָם הַזֶּה, הוּא נִמְשַׁל לְאֹהֶל עֲרַאי, פֶּתַח הָאֹהֶל הוּא הַפֶּתַח שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לְהָצִיץ מֵעֵבֶר לָעוֹלָם הַמַּסְתִּיר הַזֶּה, גַּם כְּשֶׁהַחַמָּה יוֹצֵאת מִנַּרְתִּיקָהּ, וָאֵשׁ בּוֹעֶרֶת בַּחוּץ, עֲדַיִן אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לַעֲמֹד בַּפֶּתַח וּלְהִסְתַּכֵּל עַל מַה שֶּׁיָּבִיא לְמַרְאוֹת אֱלֹקִים, הַפֶּתַח הַזֶּה, הוּא הַפֶּתַח שֶׁל שַׁבָּת, בְּאוֹתוֹ פֶּתַח שֶׁיָּשַׁב אַבְרָהָם אָבִינוּ, וּמַה עָשָׂה? הִגְבִּיר אֶת הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, פֶּתַח זֶה הוּא רֶמֶז לְכָל פְּתִיחָה שֶׁהִיא, לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֲשֶׁר אִם נַעֲמֹד שָׁם וּנְבַקֵּשׁ אֶת תַּפְקִידָהּ שֶׁל הַדְּבֵקוּת הַמִּתְגַּלָּה בְּכָל פַּעַם וּבְכָל מַצָּב, בְּאֹפֶן אַחֵר וּמְיֻחָד, נִזְכֶּה לִרְאוֹת אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם אֶת הַשַּׁבָּת, הַשַּׁבָּת הִיא סוֹד הָרְאִיָּה, שֶׁאָדָם יִרְאֶה בְּאֶמְצָעוּתָהּ אֶת מְצִיאוּת הַשֵּׁם בְּחַיָּיו, גַּם אִם הַכֹּל רֵיק וְאַרְעַי, וְאֵין יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת שׁוּם דָּבָר טוֹב בִּשְׁלֵמוּת, בְּשַׁבָּת יֵשׁ אֶת הַזְּמַן לְאַפֵּס אֶת הָרְצוֹנוֹת שֶׁלָּנוּ, לְהַבִּיט מִתּוֹכָם, לִלְמֹד עַל עַצְמֵנוּ, מַה בֶּאֱמֶת הָרָצוֹן שֶׁלָּנוּ, וְאֵיךְ נִזְכֶּה לְהוֹצִיא אוֹתוֹ מִן הַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל.

בְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ אָנוּ לֹא רַק שׁוֹבְתִים מִמְּלָאכָה, אָנוּ שׁוֹבְתִים מֵהָרְצוֹנוֹת הַנְּמוֹכִים שֶׁלָּנוּ, בָּרֵי הַחֲלֹף, הַשַּׁיָּכִים לְפֶתַח הָאֹהֶל הָאַרְעִי, וְאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים מִתּוֹכָם עַל הָרָצוֹן הָאֶחָד הָאֲמִתִּי – לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלֵבָב שָׁלֵם. וְלַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, זֶה דָּבָר שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים, מִשּׁוּם שֶׁאִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ אֶת הַהִתְקָרְבוּת הַזּוֹ – זֶה סִימָן שֶׁיֵּשׁ לָנוּ יְכֹלֶת לְהַשִּׂיג אֶת הַהִתְקָרְבוּת הַזּוֹ, כִּי הַ'רָצָה בָּנוּ' הַזֶּה, נָטַע בָּנוּ אֶת הָרָצוֹן הַטָּהוֹר לְהִתְקָרֵב אֵלָיו, אֶלָּא שֶׁבְּכָל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה – אָנוּ רְחוֹקִים מֵחֲמַת שֶׁאָנוּ שׁוֹכְחִים אֶת מְצִיאוּת ה', לְדַאֲבוֹנֵנוּ, וּבְעֵת קִדּוּשׁ שֶׁל שַׁבָּת, אָנוּ מַחְזִירִים אֶת הָרָצוֹן הַזֶּה לְמַתְכֻּנְתּוֹ.

הפוסט שיעורי אמונה 124 – כִּי רָצָה בָּנוּ! הופיע לראשונה ב-פשוט עמוק.