חיי הנישואין כיצירה אמנותית
איך יתכן דבר כזה, שכל דבר בחיים אנו 'לומדים' ומתרגלים, החל מהרגע שאנו פותחים את העינים, דרך 'כתיב וכתב', עד המיומנות הכי פשוטה. ורק למוסד הנישואין, המורכב והתובעני כל כך אנו באים 'על עיור', ללא שום הכנה מתאימה?
נכון שבכל חוג ועדה, אנו מכירים את התופעה של 'הנחיית חתנים', אך עם הכל, עדיין, כאשר נכנסים הזוג לפרקם החדש בחיים, נמצאים הם בבוסר דעת בכל הקשור למערכת הקשרים הנכונה של נישואין, אבל אף פעם לא מאוחר.
הניצוץ הראשון של דיבור נכון בהקשר לנישואין הוא הענין, שמושג זה כמוהו כאומנות של ממש, מבחינת ההיבט, שהכישורים הרבים להם נדרש אדם כדי לחיות בשלום ובשלוה, מתוך אושר אמיתי, הם כישורים נרכשים, שעל ידם הוא יכול להאשיר ולהעשיר את חיי הנישואין, ברמה גבוהה במיוחד.
כאשר בני זוג נתקלים בקושי של ממש, הם נתקפים בבהלה, ומאבדים את יציבותם בחיים. צריך לזכור, כי ילד קטן, שעדיין לא פיתח את כישוריו המוטוריים, לא מסווג כבעייתי, אלא כאחד שלא התרגל עדיין… כך גם בני זוג, שעולם הנישואין לא נהיר להם, תפקידיו המיוחדים ותרומתו העיקרית – אינם נהירים להם, כי הם פשוט לא רכשו את הכלים, להם הם זקוקים כדי להצליח.
בעולם האומנות מצליח זה שהוא 'אֳמָן'! בעולם הנישואין מצליח זה שהוא 'אֳמָן'-מיומן, לא ניתן במסגרת ראשונית זאת למתוח קוים על ריבוי הפרטים, אותם צריך אדם לרכוש כדי להיות "נכון" בעולם-של-שנים, אך לולא הם, גם אם יהיה לו רצון טוב ואמיתי – הוא יתקשה.
הלימוד הזה, אינו זר לרוחנו, הוא יסוד עולם המוסר, בו האדם התרגל לחיות את חייו דווקא על פי אמת מידה נכונה ואמיתית, לא בדרך של 'זרימה', לכל דבר יש דרך התנהלות שמביאה לתכלית, ודרך מנוגדת לה שמפסידה אותה – גם בנישואין, האדם יכול שנים רבות להתנהל לא-נכון, וזאת מחמת העדר כישורים לחיות נכון, התוצאות הן הפיכת הבית שהקימו למקום בו-לא-נח להיות בו, וחבל.
הבשורה הזאת, שעל האדם להיות 'מוכשר' עלולה להתפרש לא נכון, כאילו בשביל לזכות בחיי נישואין מאושרים עליו להיות 'מושלם', היא נובעת מחוסר ההבנה בעצם הענין הזה.
וזאת, משום שלא אדם 'מושלם' זוכה לנישואין מאושרים, אלא הנישואין המאושרים מקרבים את האדם להיות 'מושלם'. אדם שיודע "להתאמן" על קשר-נכון עם בן זוגו, הוא אדם שמתעלה על הריסות נפשו הבלתי מתוקנות, וזוכה להצלחה מפליאה גם בשאר תחומי החיים.
ההבנה הזאת, שאין הדברים השייכים לתחום "השניים", באים סתם כך, מביאה את כל אחד מבני הזוג להתייחס לעולמם המשותף ברצינות יתירה, על ידי דעת זו, כבר התרחש הצעד הראשון לעבר עולם התיקון, משום שכל 'אֳמָן' במלאכת אומנתו, מבין, כי כדי לראות תוצאות, הוא חייב לעמול, עוד ועוד, עד שכישוריו הופכים להיות חלק ממנו ממש.
החדשות הטובות שבהבחנה הזאת הן, כי כל המלל הרב המורעף על ראשינו בדבר התנהלות בינאישית נכונה וכו' וכו', חדל מלהיות מעושה ומביך, כאשר הנקודה נקלטת, והנישואין ניזונים מאותה התנהלות שונה וחדשה, או אז חש האדם אותה תחושה של תינוק שכבר מסוגל להחזיק נכון בכף מרק בלי לשפוך, הגישה הבריאה שלמד, הופכת להיות טבעית לחלוטין, ולא מקשה על החיים, כי אם להיפך.
אנחנו שיודעים כי יצירת אוירה טובה היא תוצאה של כח הבחירה שנתן לנו השי"ת, יכולים לשער עד כמה גדלה האומנות הזאת שניתנה לבני אדם שוכני בתי חומר, משני ניגודים גולמיים לא מעובדים נפשית, נוצרת הרמוניה מיוחדת של "והיו לאחד", תוך כדי התמזגות מוחלטת, לא דווקא בגלל המשותף אלא בגלל האומנות המרהיבה היוצרת תמונה יפה מניגודים דווקא.
האם אין זאת אומנות?
הבא ללמוד בבית הספר של החיים בשטחיות, יגלה עד מהרה שהענינים דורשים את תשומת לבו יותר מכפי שדימה, לחיות לצידו של האחר, השונה, הצריך… וממש כל החיים, ללא תבונה מעמיקה "איך עושים את זה", תביא מהר מאד את החיים הללו לבלתי נעימים בעליל.
הקדוש ברוך הוא נטע בנו 'דעת ורצון' להיות טובים. עם שני אלו אנחנו נכנסים לשערי הלימוד המעמיק במערכת החיים, שנדרשנו לה על ידי מי ששידך בין אדם וחוה והושיבם בגן עדן מקדם, אם לא נשקיע מזמנינו כדי להגות באותו רצון עליון ומשמעותו, הרי שאנו אומנים בטלים ממלאכתם, ואנו נמצאנו מפסידים את האושר המחכה לנו מעבר לפינה. ננסה איפה, בס"ד, בסדרת המאמרים הבאים, לנגוע בנגיעות שתהיינה בבחינת: "די לחכימא ברמיזא" בהבנות עיקריות של חיי הנישואין בדרכה של תורה, ותפילתנו: יהי ה' עמנו כאשר היה עם אבותינו, אמן.