תכלית האדם בעולמו היא להגיע אל שלמות קומת-האדם שבו, השנים, בבואם למפגש הנצחי של חיים־בשנים, מביאים אתם בעל כרחם את כל שדה נפשם, השטחים המלבלבים והשטחים המוריקים. ההתמזגות של החיים של שניהם כיצירת חיים אחת, בהכרח, תתבע הבחנה, עומק ותיקון למקומות הלא מנוצלים באישיותם.
אין 'בית-המוסר' עמוק מימד יותר, מאהל ישרים של שנים-הנשואים, שם המקום בו ניתן לעשות עבודה עצמית מעמיקה עם האין הגדול שבנפש, המחכה להיגאל ולהיתקן.
כדי שלא תהיה טעות, אין הכונה כאן לעבודת המידות כפשוטה, שגם היא נכונה, רצוננו להסב את תשומת לבכם אל עומק דעומק הקיים בעבודה פנימית של גאולת הניצוץ האבוד! – מילוי ותיקון המקום הדורש תיקון, ורק כתוצאה מחברה עם השלם באותו מקום, נוכל להשלים את החסר הזה.
לכל אדם יש דברים שהוא חסר בהם, והוא מבקש בעצם היותו בעולם – להשלים את עצמו בהם. מידות שונות, תכונות זרות לו, שכתוצאה מהחיים עם הזולת – המתוקן בכגון אלו, ממשיך גם על עצמו אותן שלמויות, וההיפך. הוא נעשה אדם שונה, בעל ערך-מוסף רק כתוצאה מההשלמה הבאה על ידי חיי הנישואין.
נתאר לעצמנו שאנו מביטים על אותן תכונות כעל ישויות חיות ונושמות המצויות בכלא, מאמץ לגאול אותן ולפדותן, גורם לנו לרכוש אותן לעצמנו כמסייעות בדרך החיים ובקרבת האלקים, האם לא נתאמץ לפדות את האסורים בכבלי ברזל?
כך הם הניצוצות האבודים הללו, הכלא בהם הם נמצאים הוא הצד הלא מודע שלנו, ולא התפתח דיו, שלא הגיע לתיקון, בחוסר היכולת שלנו לרכוש אותן תכונות – גילינו את דבר היותן בשבי, בזכות החיים המשותפים עם הצד השני, שבהכרח יתבע את חירותן של תכונות אלו ואחרות – נזכה להיות מושלמים יותר.
השנים שגואלים את הדברים האבודים הללו, זוכים ליהנות מחיי איכות רבי-משמעות, כי הלוא כל החסר הקיים בעולמנו, נובע מאותו שבי אומלל, הגורם לנו לתהות שוב ושוב אודות האושר שלא-מובטח לאנשים הנשואים, כמיתוס הכי נפוץ בעולמנו. האושר שייך לבני החורין, לגואלים ולנגאלים מהמסך המפריד בינינו לבין היכולות שלנו.
נניח כאן דוגמה איך גואלים תכונת-נפש דביקה מכלאה החשוך. הקשר של בני הזוג, הוא בעצם בבואה לקשר שלהם עם העולם, הכעס, הביקורת, ההתמרמרות והלחץ מתאפיינים בהעצמה בבית, אך הם בעצם נמצאים אי שם בתוככי ארסנל מידותיו הממתין לזיקוק.
אדם המכור להערכת הסביבה, והוא בעל דימוי עצמי נושק לקרקע חייו, מסוגל להרגיש שכושר הסבולת שלו עומד להסתיים כאשר נתקל בחוסר הערכה, לטעמו מאת בן-זוגו, כאן, האיש המובחן, שיודע ללמוד על הניצוץ האבוד, ינסה לגאול את הערכתו האבודה, ביודעו כי ה"הערכה עצמית" שלו כלואה ושבויה אצל זולתו. כמו כן מידת הכעס – הנפוצה ביותר – יכולה לבוא על תיקונה, אך ורק כאשר הוא מתמודד עם נסיונות כאלו יום יום, והכונה לפרץ כעס בלתי נשלט, המערער את יציבות חייו.
זיכוך הכעס אינו רק בהתגברות עליו, שתיקה והפנמה של "מה לעשות, עלי לשתוק", הניקיון האמיתי מהרעל הזה, ייתכן אך ורק כאשר המבט שלו ירחיב את אופקיו, כאשר יחתור לשורש "מידת הסבלנות השבויה", ויבין באמת, לאן נעלמה ההתאפקות… ומה 'שורש' ההתפרצויות, הוא יוכל בעזרת זוגתו (והיא בעזרת בעלה) להתנקות מחריגות נפשיות אלו במידה קרובה אל השלמות.
בכלל דברי חז"ל, משל לאדם שמחזר אחר האבדה, כלולים חיזורים אחר נקודות אישיותו האבודות של הגבר, גם המציאה – האשה, נתונה לחיים בתוך מעגל של תיקון, בכך שהיא יכולה דווקא במסגרת הנישואין לחוות דברים חדשים, נכונים יותר, שבהיותה לבדה – היתה נעדרת מהם.
הפסוק אומר: לא טוב היות האדם לבדו, משום שלבדו, הוא נשאר עם המקומות הבלתי מתוקנים שלו. אם לא יחוש בתחושתה הצורבת של בקורת הרסנית, לא ידע לעולם מה רעה היא, ועד כמה עליו להיות אדם שונה ואחר. לא רק 'אדם לא מבקר', אין בכך די… השאיפה של המקומות האבודים היא להגיע, בדוגמה הזאת למשל, להיות 'אדם שאין לו צורך לבקר', משום שהלוע של החור הביקורתי הפעור, הושלם בסיוע הבנת הקשר שלו בחיי הנישואין.
החיים במחיצת זיכוכים שכאלו, יכולים לתרום לכל שיעור קומתו הבנת עומק – היכן הוא נמצא בעולם, רמז לדבר, מוצאים אנו בחז"ל, אודות החיוב להגות בתורה בחברותא, בשנים, משום שהלומד לבד – כך אומרים חז"ל – מיטפש והולך, משום שאין מי שיעמידנו על טעותו. כך, ניתן לומר, החברותא של החיים, מעירה את תשומת לבנו, בכל יום ויום לחובת הגאולה המוטלת עלינו – לגאול את הנקודות ה'שחורות' ולהביאם לידי עולם התיקון, ולגאולה שלימה.