לדעת לדבר…
"לֹא כָּל דִּבּוּר נִקְרָא דִּבּוּר, כִּי דִּבּוּר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע וְנִתְקַבֵּל אֵינוֹ נִקְרָא דִּבּוּר, בְּחִינַת (תְּהִלִּים יט): "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם" (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן כט). רבים מדברים ומשוחחים, אבל רק עם עצמם… התקשורת היא חד כיוונית, אחר כך מתפלאים שאנשים שלא שומעים אותם.
עיקרון זה תקף ביותר בין אנשים שחיים שנים רבות זה לצד זו, וסגלו לעצמם דפוס שיחה לא יעיל, אין אחד מאשים את עצמו באי-תקינות, כי בסך הכל הם מדברים, משוחחים, מביעים דעות – – – ואין כל הצלחה בתקשורת.
צריך לדעת מהו דיבור, לדיבור יש תפקיד, הוא נועד להעביר מסר, והא אמור להיות ברור, נקי וממוקד. כך מדברים על רגשות, כך מביעים צרכים, כך יודעים לבקש, ולדעת שלפחות בקשתי כמו שצריך, וכאשר אדם יודע לבקש – הוא בדרך כלל, נענה בחיוב.
אין אפשרות לתקשר נכון עם הזולת, אם הדיבור הוא מפוזר ולא מביע את עצמו כראוי. לעיתים יש לאחד מבני הזוג טענה גדולה המקננת בלב, כאשר הוא ניצב לשטוח את בטענה, אינו מדבר על "מה שמפריע לו" שזה בעצם, הבסיס לטענה, אלא נושא נאום ארוך-ארוך המבטא אלף ואחד תסכולים ולא נוגע כלל במה שכואב לו, הצד שכנגדו עומד פעור פה, שומע דברים קשים, לעיתים, אף משיב מלחמה השערה, לא התקיימה כאן שום שיחה, אפילו ברמה הנמוכה שלה.
כאשר אחד מכם מרגיש במשהו שהוא רוצה לבטא, עליו להתבונן בתוך עצמו, מה הוא המסר הנכון שהוא רוצה שלבו של הזולת יקלוט, אין כאן מן הענין להציג דוגמאות, כי הן נמצאות בכל פינה ופינה – כואב לנו משהו אחד, ואנו מדברים על משהו אחר, באיסור כולל ובאיסור מוסיף.
אין 'הצועקים-מרה' אנשים חסרי נימוס וטאקט, ההיפך, בחוץ ניתן לראותם מבקשים בשיא העדינות את מבוקשם, הם אנשים בעלי מידות באמת, אך ההרגל לדבר לא-נכון כה מוחדר בהם, עד שאינם מסוגל לבטא כאב ללא לעלוב ולפגוע, ללא נגיעה כלשהי בעיקר.
המיתוס המכתר את הטעות הזאת קרוי בשם "מובן מאליו", כאשר הוא נתקל באי שביעות רצון מהתנהלות מסוימת, הוא מעניק לה פירושי פירושים החורגים מהמציאות המצומצמת, ומועצמים למימדים מפלצתיים, המפסיד מכך הוא רק הוא בעצמו, משום שבמקום לפתור את ההיתקלות הקטנה-יחסית, הוא פותח במלחמה עקובה מדם על כלום, הפגיעות נעשות תכופות, המשקעים נושקים למעמקי הנפש הפגועה. תגידו, איך אפשר לחיות כך? הלוא כל אחד לא יודע כמעט כלום על זולתו, וכי איך יידע? יתנבא?
"אמרתי לו/לה אלף פעמים", אינה אמירה משכנעת, משום שאם אמרת אלף פעמים, ולא נענית, האם כשהפעם האלף ואחת תהיה בקול גבוה יותר, או עם תוספות ארסיות – היא תתקבל? מסופקני אם אתם מאמינים בכך… אדם חכם, בוחן את מה שלא הצליח, וממסגר את זה כ'לא תעשה עוד'… אפילו פעם נוספת אחת, אם זה לא מצליח, למה לאמץ את זה?
וכמו שאמירת אלף פעמים מעידה על אמירה בדרך שגויה, כך הדרישה מבן הזוג להבין לבד איך צריך להתנהג, היא דרישה מגוחכת, משום שאין אדם מבין שום דבר, אם לא אומרים לו, באופן מסודר, מכובד, בהיר – אני רוצה שהעניינים יהיו כך, אני מבקש לראות דברים כך. ואז, גם אם תהיה איזו אי הסכמה, או הזנחה בפעם מן הפעמים, לפחות הענינים ברורים, ניתן לדבר על זה.
שְׁנַיִם-נְשׂוּאִים רבים, שלמדו לדבר נכון יותר, התפלאו להיווכח כי הם קבלו את משפחתם מחדש, הם נרעדו לגלות, כי בעצם, עד היום, הם לא ידעו כלום כמעט על בן-בת זוגם, הם דברו המון, הכירו הרבה, אבל לא את מה שלא דברו עליהם, כאשר האדם יודע לדבר, ויודע שהוא צריך לדבר, הוא מגלה הבנה שלא מן המצופה, הוא רואה חיים חדשים, גם אם הם לא מושלמים – הם לפחות נכונים יותר.
צריך לקחת את השיעור הזה לחיים. אולי לרשום רשימה קטנה וסודית, על כל הדברים שאינכם מרוצים מהם, לנסות לדבר על מה שהנכם 'מרגישים' כלפיהם, בלי להאשים, אלא לדבר מתוך שאיפה לחלום שיתגשם על ידי שְׁנַיִם, לדעת להביע את הצורך בדרך שלבו של הזולת תקלוט. לבקש את לבו לשיחה אמיתית, לא מתווכחת ומתנצחת, החיים ייראו אחרת – ללא ספק.
אם השיחה "נתקעת" והופכת לריב רע, עליכם לבדוק, מהו הדבר שניתן לכנותו 'שגיאה' בשיחה, לגלות את המוקש הזה, ולנסות שלא לעלות עליו שוב, עם המון שימת לב, השיחות תהיינה מקשרות ביניכם ולא ההיפך.
עיקר הקשר בנישואין הוא הדיבור הנכון, גם חז"ל הקדושים דברו על קשר בדרך כזאת: 'ראוה מדברת'! הדיבור הוא סוד המלכות, אין הנהגה ללא דיבור, והדיבור צריך להיות מדרבן, ולא דיבור שלא נשמע באוזן הנדבר. אולי סוף סוף נתחיל להרגיש ששומעים מה שאנו מדברים, כי אנו, פשוט, מדברים – – –