לדעת לוותר…
חכמינו אמרו במדרשם הטוב (במדבר רבה ט, ב): "לימדה אותך התורה, שתהא ותרן בתוך ביתך, נשפך יין? הוי ותרן". מידת הוותרנות היא מהמקלות על כל מי שחי עם בעל המידה הזאת – לחיות חיי נוחות ושלוה, אדם שאינו עומד על דקדוקו של כבודו וכו', אדם שיודע לוותר גם כשהוא 'צודק', זהו אדם נח וזורם.
אך זהירות! יש דברים שלא ניתן לוותר עליהם, והויתור עליהם הוא לא ויתור, אלא הדחקת הגעש הפנימי, על משגים, טעויות, מעידות או אי שביעות רצון נקודתית, ניתן לוותר והמון, ובכל עת… אך על צרכים בסיסיים אין אפשרות לוותר – גם אם תרצו.
מה שקורה במציאות, כאשר מידת הותרנות נתפסת לא במובן הנכון שלה, הרי שסביב המון פרטים שוליים מתחוללים מאבק של ממש ואין רואים בהם שום וותרנות, וזאת משום כי היה נסיון לוותר במקום שאין צורך לוותר, ואין יכולת ואפשרות לוותר.
תאמרו, וכי מה? עדיפה היא המחלוקת? שאלה לא טובה. משום שרק הוותרנות השגויה תביא למחלוקת. ההיפך מכך הוא, כאשר השניים ירגילו את עצמם לבטא את פנימיות הצורך שאין יכולת לוותר עליו, לא ממקום של 'רצונות' אלא ממקום של 'צרכים', או אז, כשהשפה הרגשית והזוגית תהיה תקינה, יוכל הצד השני דווקא להשתמש במידה זו…
וכאן עולה דמותה היפה של מידת המידות הזאת, בדרך כלל, הוותרן נוטה לוותר על משהו שהוא שלו למען הערך העליון שהוא: שלום, שלוה, שקט וכו'. כאן, בבית היהודי, הויתור אינו ויתור באמת, כי אם רכישת פוליסת-קשר שתקשר בין המוותר לזה ש'ויתרו' לו, הועבר כאן מסר עצום: "אתה חשוב לי"… בדרך זאת, תודו, אי אפשר לקרוא לזה 'ויתור' כי אם קניית משהו גדול ביותר.
אפשר לומר, כי דווקא כשהויתור בא נכון, אנחנו יכולים לראות את השפעתו העצומה על חיי הנישואין, אדם שיודע להבחין בין העיקר לטפל, בין חיי נפשו לבין מותרות ציפיותיו, מנתב את כוח הויתור שלו לכל דבר כמעט, הוא מתהלך בשוק החיים המשותפים ורוכש קנינים של כוח ועוצמה.
כי הרי מי יכול לוותר? רק מי שהוא חזק!
נקודת העומק שבזה היא, שהרי אדם שמוותר בלית ברירה, לא זכה לויתור, הוא רק 'הרים ידים', כשהבין שאין לו יכולת להתנגד, אדם שמוותר נכון, הוא אדם חזק, שיודע כי יש לו מקום להתנגד, ואף יכולת לכך, אך כיון שהוא חש במסוגלות נפשית בוגרת לגבור על יצרו ולוותר, הוא יכול להגיע לזה, הוא גם שידר את זה בחוסנו הפנימי והחיצוני, אני מוותר משמע שאני חזק! לאדם חזק יש יותר הצלחות בתחום הקשר הבינאישי, משום שהוא מקרין שלוה של רוגע וסובלנות.
מה מניע את המתפרץ, חסר השלוה? חולשה… הוא ירא שמא דעתו לא תישמע, והוא מבכר להשמיעה בדרך פזיזה ומהירה. החזק, לעומתו, ממתין לשעת הכושר, לזמן נוח לקליטה, יש לו את אריכות אפים הנדרשת לוותר לשעה ולמקום ולאנשים, ולאסוף את שללו החברתי בזמן המיועד לו, בלבד.
כשהתורה מלמדת אותנו על ויתור, היא מדברת על דברים שלאדם חזק אין ענין לענות בהם, הדקדוק על ענינים שמתרחשים שאינם עקרוניים, הוא נחלתם של חלשי האופי בלבד, האדם החזק – יודע לראות את הטוב גם בזמני קושי, וכתוצאה מראייתו זו הוא מוותר, אינו דוחק את השעה אלא ממתין לה בסובלנות. התוצאה מחיים כאלו לצד אדם חזק, שלנישואין יש חוסן, מהר מאד לויתור אין כל כך תפקיד במעגל הזה, וזאת מסיבה פשוטה:
אדם מוותר משלו לחבירו, אך כאשר יד ימין מוותרת ליד שמאל, לא ניתן לכנות את התהליך הזה בשם 'ויתור', זה בדיוק ההיפך כמעט, התחולל כאן מילוי אינטרס של בעל שתי הידיים. כך גם במערכת הנישואין הרגישה, המוותר נכון, יודע להעניק את הכוח שלו, ולתרום אותו לבית, בסופו של דבר, השניים ידעו לזהות היטב, ולעומק, כל אחד את צרכיו של זולתו לעומת רצונותיו, תהיה הסכמה כללית כיצד לגרום שביעות רצון לבעלי הניגודים השונים, כי על הכל מרחפת שביעות רצון עליונה במעלה: "אנחנו" מרוצים!
ועוד 'סגולה' לה לויתור, לפחות בחיי הנישואין. המוותר הנרגן שויתר על אירוע למשל, למען הבית, שמחצרץ בכל רגע על מסכנותו ואומללותו, שנאלץ לוותר, גם אם החצרוץ הלז מתבצע בחדרי לבבו פנימה, הוא מקרין רפיסות, הוא לא יכל לעמוד בויכוחים או בתחנונים, ולכן – נגד רצונו המפורש – ויתר. כאן ארע הפספוס. אתה ויתרת כי הכריחו אותך? צא ובדוק את עצמך עד כמה חיי הנישואין ושביעות רצונם – חשובה לך.
זה בעצם ההבדל שבין עבודת המידות מבית מדרשם של רבותינו לבין כזאת עבודה דומה מהספרות המחקרית העתיקה, שירדה לשורש נפש האדם כדי למנף את יכולותיו האישיות. אם האדם "עובד" למען מטרה שונה מעצם העבודה, הרי שהעבודה היא לא שורשית. לא כן אם עצם הויתור למען הבית הוא ההנאה בעצמה, עליתי על עוד אדן זהב כדי להעפיל לפסגת חיי הקדושה – זה הריוח!!!