אתה לא יודע הכל…
ברצוני בשורות אלו לשרטט קוים לדמותה של החולשה האנושית הדי נודעת, הגורמת לנו להחשיב את עצמנו כיודעים הכל! מבינים לעומק! וגם מומחים נפלאים בחקר נפש האדם, ובמיוחד של בני זוגנו…
'חולשה' אנושית זו נובעת, משום שאנו כה מתעסקים בנבכי הנפש שלנו, יום יום, שעה שעה (בסופו של דבר אנחנו חושבים הכי הרבה על עצמנו…) אנו מרגישים שאנו 'מכירים' את הנפש שלנו היטב, וברוב נאיביות אנו משליכים את ה'ידע' הזה על כח נפש שהיא, הבאה במגע עמנו.
על הידע המפוקפק הזה אודות נפשנו שלנו, אין ברצותי להתווכח כעת, אך לגבי ההבנה שלנו בנפש הזולת, ובמיוחד כאשר המדובר בבניה של השניים, יש מקום להזכיר לאדם את מאמר חכמינו ז"ל: אין אדם יודע מה בלבו של חבירו… ואם אינו יודע, עליו להמתין מעט, לפני שיחרוץ את גורל מסקנתו על ענין כזה או אחר.
חוסר הידע שלנו במה שמתרחש בנפתולי מדעיו של הזולת, אינה מגבלה שעלינו להתמודד עמה, היא אינה חסרון או הפסד, היא ההיפך מזה לגמרי, אי הידיעה היא הכלי לטיפול עצמי בקשרים הבינאישיים בתחום המשפחתי ומחוצה לו.
כל אחד מאתנו מכיר את המצבים הלחוצים בהם אחד מאתנו שוצף וגועש על עוולה שנעשתה, קטנה או גדולה, ההתייחסות הקשה לדברים גם היא יחסית מאדם לאדם, אך רבים מאתנו נלכדים במעגל הקסמים של שיפוטיות בטרם עת, על מחדל כזה או אחר שנחווה על ידינו כגרוע מאד, ועדיין לא העמדנו את הדברים בכלי המבחן של השכל.
השכל, מה הוא אומר? הלוא הפירוש של המעשה הרע הוא שלך לבד, ייתכן והוא מעוות, אפשר שהוא בנוי על נתונים שגויים, או שמא רק חלקיקי התמונה נהירים לך, אל תמהר את פיך לחטיא את המטרה – שלום ושלוה, כאשר אתה "לוקה" בחוסר הידיעה.
האדם שיודע להתבונן לתוך עצמו, מסוגל להבין שאם הקדוש ברוך הוא צייד אותנו במשהו הנקרא "חוסר ידע", עלינו להבין כי זה בא לחנך אותנו לדפוס התנהגות מאד מסוימת הנגזרת מאותה אי ידיעה. מה עושה אדם החפץ לדעת משהו, ללמוד איזה ענין, לפענח איזו חידה… הוא משתמש ברגעי-המתנה, בהם הוא שרוי בעולם הלמידה, שרק המודעות לחוסר ידיעה יכולה לכונן אותו. כך גם בחיי הנישואין. קרה משהו? יש לך כלי מאד מוצלח: אי הידיעה! השתמש בו, נסה ליהנות מהמקום הטבעי שלך כאדם פשוט ולא כמומחה-צייד-נפשות, תן את אורך הנשימה למצב שנוצר, נסה ללמוד אותו בעומק, בהבנה, בסבלנות. בדיוק כפי שלומדים סוגיא בגמרא, אין הלא-יודע מתחיל לשוחח אודות סוגיא אם צדדיה לא נהירים לו לגמרי.
עוד לימדונו רבותינו ז"ל: "למד לשונך לומר איני יודע", וכי זו מגמה לזרז את האדם שיאמר משהו שאינו נכון? לא! למד = הרגל, את לשונך לומר איני יודע, באותן דקות בה עדיין לא הגיעה תפקידה של הלשון. לה לא ניתנת שום זכות לומר כלום, לפני שהדברים באים במבחן השכל וההתנהגות.
יש עוד רווח באי הידיעה, אדם שניגש אל כל קשר שהוא כמבין – בקי ורגיל בכל תנועת-נפש אפשרית של הזולת, הוא עשוי לפתח מקובעות מחשבתית שלא תתן לו שום אפשרות לחשוב בעוד כיוון, הוא תמיד ישאר באותה משבצת עקשנית, הוא יהיה בטוח במניעים, בטעם והסיבה של כל התנהגות, עד שהוא יפתח מן אטימות לדו שיח מסביר ומבהיר, גם אם מאד ירצה בכך, משום שאינו משתמש בתכלית הידיעה שלא נדע.
יש עוד פנים נפלאים לאותה ידיעה והעדרה, רבים סבורים שהידיעה בנעשה ובנרגש ובנאמר הוא מיסודות השליטה שלהם במצב. והאמת, שההיפך הוא הנכון, יוסיף דעת יוסיף מכאוב! בהקשר שלנו, המהירות לדעת דברים עוד לפני שיודעים ומכירים את הרקע – היא אם כל ההפסדים, משום שאי שם בהתפתחות העומק המחשבתי האדם נשאר תקוע.
פעמים רבות נתקלים אנו בתופעה מופלאה, שהדרך של חיי הנישואין הבאה מנקודת האפס, הרגילה אצל שלומי אמוני ישראל, איתנה יותר במקרים מסוימים, מהיכרות מעמיקה שקודם הנישואין. וזאת משום שהפתיחה לחיי הנישואין באה ממקום נקי, לקבל את האדם בלי לדעת את מה שלא כדאי לדעת, ובכח הכלי הגדול הזה, לסייע לו להתנהג בדרך מחודשת בלי הסתבכות בהרגלים ישנים שלא הלמו אותו.
אולי בדרך אפשר זהו פירוש נוסף בפסוק: "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", הן בקשר לידיעה אודותיה, תן את הזמן והסבלנות להיוודע מדברים בדרך משותפת ובוגרת, והן עצירת הלהיטות לספר הכל על הכל, ההיחשפות והחשיפה אמורות לבוא בהדרגה עם הקשר הנבנה והולך, אולי כך מצליחים יותר.
על כל פנים, כאשר נכיר את מקומנו, ונדע שהכרת התנהגות לעומק דורשת זמן, וגם מן ההגינות לתת למתנהג את האפשרות להסביר דברים מנקודת מבטו של הפועל, יש בה המון מן החוכמה לעומת האוילות שבפזיזות הידע העצמי.