לדעת לכבד…
לרבים מאתנו, נתפש נושא הכבוד דווקא ככזה הקשור למידת הגאוה המאוסה, לגאוותן הקלאסי אנו רגילים לקרוא: חולה כבוד! אכן, כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו. לשם הגינות צריך לדייק ולומר, שחז"ל לא התבטאו כך, כפי הרגיל בלשון העם, אלא כל הרודף אחד השררה – השררה בורחת ממנו. אבל עצם הענין נכון, הרדיפה אחר כבוד, מאוסה ביותר.
אבל זו לא כל התמונה. עלינו לדעת, שכבוד, לא זה המדומה, הוא יסוד הכבוד של הקדוש ברוך הוא הגנוז בין העשויים כצלמו ובצלם דמות תבניתו, הכבוד שאנו רוחשים לאדם, הוא כל סוד קיומו, אדם שמאבד את כבודו – אינו אדם כלל. ואדם שגורע מכבודן של הבריות אף הוא לא זכאי לתואר כבוד, כי מכבדי אכבד.
זה שאדם אמור, מחמת זיכוך מידותיו לבלוע את בזיונו בדממה, ומחול על כבודו האבוד זה ענין אחד, וזה אשר מגיע לכל אדם את כבודו – זהו ענין נוסף – "ועיקרי מאד"! כי הגוזל מהזכאי לכבוד את כבודו, לקח ממנו, לעיתים, את כל מה שיש לו, ועון חמור הוא עד למאד.
בבית, בין שנים הנשואים, הכבוד הוא הנושא בה"א הידיעה, שבהמון מקרים מרחף בחלל הבית. המון ויכוחים וקונפליקטים בלתי נגמרים, מסתובבים על הציר הזה של כבוד, ולא הכבוד המדומה, אלא תחושת אין-אונים של חוסר כבוד מבעית, שאחד מהשנים חש, ומתקפל לעמדת התגוננות/לוחמה/התנצחות, ועוד המון תוצאות לוואי – ומיותרות לגמרי.
צריך לדעת, שאין הכונה כאן לספק ליצור המגוחך את החולשה האנושית שלו, ושיסתום כבר… משום שזה לא כבוד, זו חנופה עלובה, שאין איש קונה אותה. הכבוד חייב לבוא ממקום נקי ונאצל, אני מעניק כבוד למנוגד אלי, לא בשביל להרויח משהו, לא כדי לנצח בויכוח, ולא כדי לזכות לשקט ממנו, אלא לתת לאיש/לאשה מה שמגיע להם.
כיהודים מאמינים ביוצר האדם, יודעים אנו שכל עלבון שאנו עולבים ביצור אנושי כלשהו הוא עלבון ליוצרו יתברך, לכן הכבוד שאנו מכבדים את ברואיו הוא כבוד אמיתי, הנובע ממעמקי הלב המכבד, האדם שרגיל להיות מכובד, מסוגל גם לכבד את הזולת, ולא רק כדי להשיב מתנה תמורת מתנה, אלא כי נוצרה כאן אוירה מכובדת.
סוד גלוי הוא, שאדם שאינו יודע לכבד את זולתו, הוא אדם שבדרך כלל גם לא מכבדים אותו, ויש לנחש, אשר גם בבית, הוא מזולזל לצערנו.
כך שקורי חוסר הכבוד הנארגים בהמון בתים בתהליך ארוך של שנות זלזול הדדי, משליך על כל החיים, בחוץ ובפנים, בבית הכנסת ובעבודה וכו', משום שערעור על מעמדו של אדם כאדם אשר זכאי להתחשבות, מאבדת את שלות נפשו, ומביאתו לידי חדלון עצמי, הבא לידי ביטוי בהמון תחומים.
חז"ל נקטו בפירוש לשון עמוקת-תוכן: "והמכבדה – יותר מגופו", על הבעל לכבד את אשתו יותר מהכבוד שהוא מכבד את גופו, מלבד הלכות הנגזרות מאותה אימרת קודש, כגון לבוש יקר יותר וכו', יש כאן מימד רעיוני ברור, הזוכה לכבד בבית, זוכה לשלום אמיתי ושלות חיים. מי שאין לו את זה, לא יוכל לזכות לחיים טובים, וחבל.
הכבוד ההדדי הזה, שמובא הרבה בספרי חז"ל ובראשונים, שבני זוג אמורים לרחוש זל"ז, הוא היסוד האיתן שעליו עומד כל הבנין, ביודענו שאין אדם מושלם, אנו מכבדים אותו לא רק בגלל מעלותיו, אלא כבוד עצמי, כן ואמיתי – "בגלל מה שהוא", והיותו אדם, ובמיוחד אדם שעמו אני חולק את חיי, זכאי הוא לכבוד ברמה הגבוהה של נתינת כבוד שתיתכן.
עולמנו המודרני המדגיש יותר ויותר את הרווחים החומריים שניתן להפיק מהקשר בין שנים, דילג בדרכו האופיינית על הענקת הכבוד ההדדי, שהיתה נחלתם של אבותינו בעולם "של פעם", בו ידעו, כי לכל אחד מהשנים, יש מקום, מעמד והדר-כבוד, שלא ניתן, ואסור, לקחתו הימנו.
אם אתם חשים שאין בבית כבוד, עשו זאת מהר, והצלתם את מה שעוד ניתן להציל. לא משנה "מי התחיל", ומי לדעתכם הגורם בזלזול ובחוסר הכבוד, היו אתם המתחילים כעת, לכבד, לכבד ולכבד, ללא גבול וללא סיבה, אתם תראו, ובזמן די קצר, יחסית. כי נושא הכבוד הוא נושא "מדביק", האוירה תקבל משהו מהכבוד הזה המוזרם לחללו של בית, והיה זה לבית אחר.
גם ילדכם שיקימו בתים משלהם, ברבות הימים, יטמיעו בהתנהגותם את מעגל היחסים שחוו בבית, במקום בו נוהגים לכבד זה את זה, הילדים נדבקים באותה מידה. אין להתאונן על "ילדים חוצפנים" או ציניים ובלתי-מכבדים, כאשר צביון היחסים הזה, הוא היחיד שמוכר להם – בהיכרות כה קרובה.
כללו של דבר, בית שנבנה על כבוד, יכול להניב הצלחות רבות בהמון תחומים. יש להניח, שגם בחיי היומיום, הדברים מתנהלים יותר בקלות כאשר אנו נוהגים לכבד זה את זה, כך אנו יודעים על רצונותיו של הזולת, ולא רק לאחר ויכוח מתיש, אלא הוא בא לידי ביטוי במקום המכובד שלו, כך אנו מצליחים להשיג גם את שלנו, באמצעות הכלי הכי נכבד: איזהו מכובד המכבד את הבריות.
יתירה מזאת, אין הדברים אמורים רק 'במקרים' מסויימים, בהם מתגלעים תהומות פעורים בין עולמות שונים. זאת החטאה למטרה. האמת היא, כפי שכל זוג נשוי יודע, שבכל בית ובית ברחבי העולם, מאז אדם וחוה, נפגשו שם עולמות שונים, משונים ומנוגדים, ואחרים לגמרי. כששם המשחק הוא נתינת מקום לשנים במסגרת הפלאית של נישואין.
אכן, זו מסגרת פלאית, המראה לאדם האינטרסנטי עד כמה הוא יכול, לא רק לכבד משהו שהוא מנוגד לו, אלא אף ליהנות מאותו ניגוד, ואף להיות חסידו של הערך – לתת לשני לחיות כרצונו ולפי טבעו. ואם יש סיכוי לשינוי מעט, או למזער נזק של ערך לא-תקין, הוא רק כאשר המגמה היא "נתינת מקום" ולא דורסנות והשתלטות.