לדעת את הלב ולהכיר את הביחד
בית יהודי נבנה על מציאות ולא על חלומות.
ההכרה של המתרחש חיונית לשנים-הנשואים כדי שיוכלו לממש את האתגר הגדול והנשגב של חיי הנישואין, הכול יודעים כי ציפיות מוגזמות או חלומות נעורים שובבים יכולים למוטט את הקרקע, תרתי משמע 'של יציבות הנישואין.
אחד מהפירושים המעוותים שמעניקים בני אדם למוסד הנישואין, הוא גילוי פנים בתורה שלא כהלכה, בנוגע לביאור הפסוק: "והיו לאחד"!
כלומר, אנשים נוטים להאמין כי כוונת התורה הקדושה היא למוטט את כל ההבדלים והשונות והיחידנות של שניהם, כדי להפוך אותם למשהו אחד הנקרא אחד. לא נכון. קיום הפסוק הזה יכול להיות רק כאשר יש בפירוש 'שנים' שונים – המתאחדים לאחד, אם אין שנים שונים, נפרדים, לא מתאימים, אלא הם מוחקים את האישיות שלהם לגמרי, הם לא קיימו את הפסוק כפשוטו, כי אחד ויחיד הוא לא שנים שהתאחדו. עיקר השלימות הוא שפעולות משתנות מתאחדות לאחד הפשוט האמיתי (ליקוטי מוהר"ן).
טעות זו עולה לנו ביוקר. המון המון התגוששויות מיותרות נוצרות סביב השוני שבין השנים, שאיפות מנוגדות, צרכי-נפש מיוחדים וכן על זה הדרך. הטענה הגדולה שאין אנו מתאימים, כי אנו שונים, באה בבסיסה במיתוס האומר, שאם אנו נשואים – אנו חייבים לחשוב באותו קו, ולרצות אותם דברים, ובכלל – לוותר על דברים שמפריעים לשני.
אופס, מכשול. ויתור – המילה הכה ענוגה… וכי אתה מדבר נגד ויתור? הלוא היא הטובה והנאצלת שבמידות? אנו כן בעד ויתור, ויתור
על ההפרעה, על ההתחככות בזולת, על רמיסתו 'למען' הערך שלי, אבל לא על הערך שלי, אין אני מצווה לוותר עליו.
המכירים בערך הנכון והאמיתי של חיי הנישואין יודעים להבחין בין התמזגות של שנים למען ערך אחד, לעומת ביטול ערכי השנים מול ערך נוסף ושלישי. זה האחרון לא יביא אותם לשום מקום, משום שבסופו של
דבר הויתור הזה, הוא קוסמטי וחיצוני בלבד, הוא לא פעל מחיקת אישיות כי אם הדחקתה.
גם אם הצד שממול, זה האמור להיות כאחד עם זולתו, מתנגד מאד להשקפת עולמו או התנהלותו המנטאלית, התרבותית וכו' של זולתו, עליו לתת לו את הקוסטא דחיותא לקיים את ענינו, במרחב המחיה הלבדי שלו, ואף רק כדי שלא יגרור איתו את מטען האכזבה לתוך המעגל.
יתירה מזאת, אין הדברים אמורים 'רק' במקרים מסויימים, בה מתגלעי תהומות פעורים בין עולמות שונים. זאת החטאה למטרה. האמת היא, כפי שכל זוג נשוי יודע, שבכל בית ובית ברחבי העולם, מאז אדם וחוה, נפגשו שם עולמות שונים, משונים ומנוגדים, ואחרים לגמרי. כששם המשחק הוא נתינת מקום לשנים במסגרת הפלאית של נישואין.
אכן זו מסגרת פלאית, המראה לאדם האינטרסנטי עד כמה הוא יכול, לא רק לכבד משהו שהוא מנוגד לו, אלא אף ליהנות מאותו ניגוד, ואף להיות חסידו של הערך- לתת לשני לחיות כרצונו ולפי טבעו. ואם יש סיכוי לשינוי מעט או למזער נזק של ערך לא-תקין, הוא רק כאשר המגמה היא "נתינת מקום" ולא דורסנות והשתלטות.
"הגע בעצמך" אנו אומרים לכל אחד מהשניים. "האם לא משמח אותך העובדה, שבן/בת זוגך נהנה כעת מדברים שהוא רוצה לעשות"? ואם אכן לא, עליך לבדוק את עצמך, מדוע לא, וכי למה שתרצה לכלוא את האמור לחיות עמך בשלוה, תוך כדי ציווי להרחיק כל רצון אחר מלבד רצונך שלך.
כך אנו רואים אברכים שחדלים מארחות חיים שנולדו עמם, אחרי שהאשה לא הסכימה… וכן להיפך, נשים שכל ערכן התאפס לעומת הגישה שהנחיל הבעל בבית, אם אומנם איזו אשה כשרה העושה רצון בעלה… אך יש דרך איך להביא אותה לעשות את הרצון, ודווקא לא על ידי ויתור על רצונותיה – אלא על ידי שלום ושלוה שהם הרקע לרצונה של הכשרה להעצים את היכולות של בעלה.
אותו גבר המיישר את השקפת עולמו החדשה עם זו של אשתו, לא גרם לה נחת בכך, למרות שבהתחלה זה נראה כך, בסופו של דבר, היא תזכה באישיות מחוקה שאין בה כלום, ולא את זה היא רצתה. האשה הכשרה אמורה להיות 'אשה' כשרה, ודרך כך להיות עושה רצון בעלה, ולא זאת שעושה את הרצון בעלה מחוסר ברירה, וחורקת שיניים, איזו כשרות היא זו?
בבתים רבים, קורה ואינם "מגיעים לידי כך", כי ההתעלמות מהזולת היא הכותרת המנחה, לכן לא רק שלא תהיה ידיעה אודות פרטי החיים הרצויים על הזולת, אלא שאין לכתחילה שום רקע המאפשר הרמת ראש והבעת צורך נפשי כזה או אחר. יש שיחשבו שזו היתה התמונה בבית הישן שלנו, של ההורים הצדיקים.
טעות היא בידם! דווקא העולם המודרני, הוא זה שסותם פירצה כאן ופוצע אחרת במקומה… אלו שאינם נותנים את הלבד… לא מצליחים לבנות את הביחד, הם גורמים, בהתעלמות המגוחכת, להנציח את הלבד בשיא בדידותו המבעיתה, לא זה רצונו של הקדוש ברוך הוא באומרו, ודבק באשתו והיו לבשר אחד – – –