{מושיב יחידים ביתה}

לכבד את הפרט

חישבו על הפלא הגדול שבחיי הנישואין בכלל. שני אנשים, לא, אחד איש ואחת אשה שניהם בעלי רקע שונה, טבעים שונים עם דעות מגובשות שונות מתחברים לחיות ביחד בתוך בית אחד לנצח נצחים. זה נראה הגיוני?

הפלא הזה הוא פלא של הקדוש ברוך הוא, המזווג זיווגים ונותן את הכוח לדבר שהוא הכי 'לא' שבעולם. אותו פריי פויגל שלא מולחץ מכלום נהיה פתאום משועבד לכל חייו (! ) למישהו אחר לגמרי, איך אפשר?

בשלב ראשון הוא בעננים, הכל חדש ומבטיח כל כך, השאיפות הטהורות כה קוסמות, במוח מהדהדות חזרות על כל הדרשות, ההרצאות והספרים שבלע בתחום הזוגיות המוצלחת כדת משה וישראל, הוא יודע שהוא ואשתו יהיו מקשה אחת של בית נאמן לה' לתורתו, השאיפות מתמקדות בעולם הוותרנות שכה מרבים להטיף לו.

ופתאום זהו. משבר הנישואין הראשון מוכיח מעל כל ספק שהאדם הזה אינו שואף כלל לוותר, ואף אינו מסכים עם ההתאחדות המוחלטת לתפקידו החדש כקשור למעגל הנישואין, המורל יורד לאפס, ואינו יודע מה עליו לעשות? לפעמים מסתובב חסר סיפוק ואף מפחד לחלוק את 'בעייתו' עם הזולת שמא יש לו איזו בעיה?

התשובה היא שהבעיה נעוצה בכך שהאיש לא השכיל להבין מתחילה את מערכת הנישואין וגילה בה פנים שלא כהלכה, בהיותו מפרש את והיו לבשר אחד שלא כפירושו הנכון, המשמעות של והיו לאחד שהיו לשון רבים יתאחדו בייחודם להיות כאחד על ידי קשר הוגן ונכון בנישואין, וזאת באופן שאין אחד מהם אשר מוותר על אישיותו כאשר מרצה או מתחבר לרצונו של זולתו.

חוכמת הנישואין הזאת היא בדיוק ההיפך מאשר מתרחש בתהליך ההפוך בו נוצרו 'ויתורים' לא נכונים, האנרגיה המושקעת בכיוון לא נכון באה על חשבון הבניה המומלצת והיסודית של בנין הבית היהודי.

כיצד הדבר הזה מתבצע? בדיוק ההיפך מהמקובל לחשוב. כי הרי מהו אדם וותרן? זה שאין לו רצון? אם אין לו רצון, אז אין לו על מה לוותר, רק מי שעמדתו ברורה מאד, ומחמת שמבין את מקומו של הזולת לצידו מוותר, זהו איש וותרן.

הכבוד האמיתי שיכולים בני הזוג להעניק זה לזה, הוא ההבנה למדת פרטיותם הנרצית של החיים עמהם, להרגיש את הרצונות המנוגדים, ולעמול להכילם בתוך מסגרת הנישואין שתכלול אף את הרצונות הללו ולהביאם לידי מימוש. ללא זאת, גולם הויתור יקום על יוצרו ויפרק את הבנין שהיה אמור להתנשא לגבהים.

גם האשה כשרה העושה רצון בעלה מאד מובחנת ומודעת למקומה ושאיפותיה בחיים, וכשרותה גורמת לה למזג את אישיותה הנשמרת ומתממש ביחד עם האישיות של אישה הנכבד בעיניה. היינו, יש אשה שהיא כשרה והיא זו שעושה, לא ביטול האישיות.

המתנהג בביתו בדרך של רמיסת הזולת, לא יתפלא אם כעבור זמן לא רב ימצא לצידו אדם ללא אישיות, שזהו סבל גדול ונורא לחיות לצידו האשמה במערכת הבאושה, בה אין האישיות יכולה לצמוח ונובלת על פניה.

במיוחד כאשר צריך להשתמש במידת הוותרנות ככלי משפר נישואין יקר מאד, מי יכול להיות וותרן? רק איש חזק ובעל עוצמה. החלש והמפוחד יחזיק בקרנות מזבח העקשנות לבלי לוותר לזולתו אפילו כקוצו של ויתור, וזאת, משום שאיש קטן הוא, אישיות רמוסה! צאו וראו איך הילדים, ככל שהם קטנים יותר קשה להם לוותר ולהכיל את מציאות הזולת, ללמדך, שככל שהשכל גדל והולך כך יכולת הקבלה של הזולת מתעצמת, כי בחכמה תליא מילתא.

וכך כתוב בפסוק: מושיב יחידים ביתה! הבית הזה יכול להבנות רק באמצעותם של יחידים יחידנים מיוחדים, רק הם יוצרים את ההרמוניה המרהיבה של 'ביתה' ללא נתינת לגיטימציה ליחידים וצרכיהם לא ניתן לקיים את הביתה הגדול והנאה כשאיפתם.

הטעות הנפוצה לפיה צריך לדכאות צרכים ושאיפות למען השלום תגרום עד מהרה את היפך השלום המיוחל, בהיות האדם יצור תובעני מיסודו, וצרכיו הם חלק מנפשו היוקדת באש השאיפה, אם לא יינתן לה מקום נכבד, היא תפרוץ החוצה ולא בדרכים נעימות דווקא… ואז רואים כי לא ביטלה האישיות את עצמה כי אם הסתתרה תחת מעטה זיוף והתחבאות.

גם אם בכורח המציאות אין יכול צורך זה או אחר לבוא לידי מימוש, אין מדחיקים אותו או מבטלים אותו כמיותר וחסר טעם. נכנסים לעומקה של סוגיה להבין היטב, ולשקף את ההבנה הזאת, בהסבר מפורט ומתקבל על הדעת למה באמת לא ניתן ביטוי הולם לצרכיו של זה או של זו, אך רק בדרך זו ולא אחרת, יוכל המוותר לשקוט למרות גילוי מפורש היפך רצונו.

אם תרצו כבוד מאיש, השתדלו שיהיה זכאי לתואר 'איש', והיה זה שכרכם.