היופי של הניגודים
"כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעתם שוה זה לזו", וכשם שאין דעתם דומה זל"ז כך אין תכונות נפשם, תפישות עולמם, השקפת חייהם, הסתכלותם, התבוננותם, תחומי התעניינותם וגישתם – שוים. בהמון מקרים הם לא רק "לא שוים", אלא אף סותרים קימעא, ולפעמים אף בקוטביות חדה. מה עושים?
יש בתים שהניגוד השורר בחלל מאיים עליהם מעט, כלומר, אם אני לא דומה לה, הרי שאיננו מתאימים, ואם איננו מתאימים… אולי זה המקור לכל הצרות? מחשבה זו ושכמותה עשויים לעכב כל נסיון של התחברות נכונה של השנים הנשואים, משום שמה שקושר אותנו זל"ז הוא יותר החיברות הנכון מאשר התאמתנו המוחלטת או החלקית.
השאיפה להיות מתאימים ככל שניתן, ולגשר על פערים שלא יהיו, אינה טעות. זה טוב שיש דברים משותפים, וכדאי אף ליצור אותם, אך לא הם בונים את השלמות שבין בני הזוג, גם אם הם מעניקים לה חדווה מסוימת, השלמות נבנית מתוך 'התחברות למרות' ולא מתוך 'התחברות בגלל'.
הניגוד הוא מביא צרכים סותרים, הוא יוצר התמודדות מסוימת, אבל אם נשכיל לראות בו את התפקיד המסוים שהוא נושא בחובו, נגיע להבנה כי הניגוד אינו מונע את ההתחברות כי אם מעצים אותו. הניגוד יש בו מין השלמה מסוימת, מה שחסר זה ממלא זה, אין כמו שלמות כזו, המתבססת על השלמה.
אי הבנת התפקיד המיוחד של הניגוד, ואת היכולת שלו להעצים את חיי הנישואין, גורם לניגוד להתבצר בעמדה בפני עצמו, הוא אינו מניח לנושא הניגוד להתחבר, והדגל המתנוסס בבית השנים הוא הניגוד דווקא, אין ריוח אמיתי מחידוד הניגוד כשאינו בר-בשורה. רק כאשר הוא בא להשלים – טוב שיבוא לידי ביטוי.
היודעים שהם נכשלו בנישואין משום שבן זוגם אינו כמוהם, או שעניניו שונים מהותית משלהם, לא יצליחו לעולם למצוא את המקומות בהם הם יכולים להתחבר, כלומר, זרקורי ההתענינות מופנים רק אל השונה, המבדיל, הניגודי והסותר ולא אל המחבר, המתאים המשותף – וזה ההפסד הגדול שיש באי הבנת תפקידו של הניגוד.
מהו תפקידו של הניגוד? כדי להבין זאת, אנו חייבים להבין כי בעצם היותנו במסגרת נישואין אנו נושאים באיזשהו תפקיד, ברצוננו או שלא, כל מה שיש לנו, הוא בא לבטאות איזה חלק באוירת הנישואין, אם נתכחש לו, הוא לא יחדל מלהיות, כי מה שיש בנו – יש בנו. וככזה, הוא צובע את הנישואין בצבעים משלו. ברוב המקרים מדובר בשוני ולא בדבר נכון או לא נכון, כך שהשוני הזה חסר עד למאוד למי שנעדר אותו. אם הוא ישכיל לצרף אותו אל הביחד שלהם – הוא לא יהיה שוני, הוא לא יהיה ניגודי – הוא יהיה משלים.
באופן טבעי, השלום האמיתי, הרגיל והזורם נע על הנקודות האלו ממש. היכולת שיש לי ואין לשני באה לידי ביטוי ברצון הטוב שלי לתרום לנישואין הטובים והמוצלחים, ומה שאין לי אני נעזר בידע, יכולת, גישה וכו' "השונה" דווקא של זולתי.
הניגוד מתחיל להפריע כשאין מערכת הנישואין בנויה בצורה נכונה. כאשר כל אחד חי לעצמו, והזולת הוא רק שותף לדיור עמו, הרי שתכניו הלא מתאימים לי – מפריעים לי. ברם, כאשר אני אמור להיות ממוזג עמו, ולינוק מאותו שוני מבורך, הרי שהניגוד אינו מנוגד כי אם מיוחד.
פעמים רבות, בהתבוננות שלאחרי סערות גדולות הנגזרות מטענות ומענות על חוסר ההתאמה ועל הניגוד המשתולל, מבחינים אנו עד כמה דווקא הניגוד הזה הוא מושא שאיפתנו, הכאוס נוצר מחמת שהניגוד שימש כטריגר באי הבנות שמקורן בנישואין, ולא שהוא גרם לנישואין שיכשלו.
כיון שכך, כאשר עולים ברעיוננו קונפליקטים שהם תוצאות של ניגודים, עלינו לגייס דווקא את הניגוד כדי להבין דברים, לקבל אותם מזוית חדשה, ולנסות להתחבר עליהם, כי שם יהיה התיקון של כל העסק הזה.
כמו שני חיילים הכובשים מוצב, מגייסים כל אחד מהם את יכולותיו שלו, כדי שהכוח יהיה חזק יותר, אם המדובר בשנים משוכפלים – לא תמיד יש מקום לכח הזה לפעול, דווקא כשהניגודים מסכימים להתאחד למען מטרה, הם משלימים ולא מתנגדים – הם פועלים, כל אחד מהם, בתפקידו המיוחד.
הכח הזה שלא להתנגד לניגוד אלא לגייסו לצורכי, הוא אחת מהמיומניות היפות של הנישואין, אחרי המון הבנה והכלה של השנים, זה לזו, יכולים הם לדעת בבירור מה הדברים שבהם הם משתוים, ומה הם הדברים שבהם הם שונים, ולנסות לראות, ביחד או כל אחד לעצמו – ברגע מכונן של מבט-נכון, מהם הרווחים שנוכל "שנינו" להפיק מעצם עובדה זו – שהיא שונה ממני, ולהיפך.
'שלום' הוא מלשון 'השלמה', לא השלמה עם החסר, אלא השלמה אל החסר, לקחת את החסר ולהפכו לשלם, להרויח במקום להפסיד, זוהי חיברות נכונה.