כיצד נבנה נכון את חיי הנישואין?
המשפחה היהודית, מכונה במקורות בשם 'בית', בכמה התייחסויות, "ביתו" – 'זו אשתו' וכו'. וכן הפעם הראשונה בה התבשר האדם על בת זוגו, כתוב: "ויבן ה' אלקים את הצלע" – לשון בנין. כשאנו אומרים עקרת הבית, שלום בית, אמרנו בנין! כי את 'הבית' בונים.
הבית היהודי, נבנה על ידי שנים, האיש והאשה, השותפות שלהם מכריעה מאד בצביון הבית, גם מערכת היחסים שלהם, והתייחסותם כפרטים שונים זה לזה, ושל כל אחד לעצמו, באים במסגרת בניית הבית. כלומר, בכל דבר שהם עושים – הם משפיעים על המערכת הביתית שלהם. הם עסוקים בבניה, ברצותם או שלא ברצותם.
כשאנו מסתכלים על שנים שבונים בית, בדימוי המעשי, אנו נתקלים בשני אנשים שונים, שמכורח המציאות, סגנונם וטבעם בא לידי ביטוי בתפקידם בבניית הבית, לכל אחד יש תפקיד, שהוא נוטל אותו מכח היותו מותאם לו, גם ברמות התרומה שלהם להתקדמות חייב להיות הבדל כלשהו, וגם זה מתחלף ביניהם, פעם זה עירני יותר, ופעם זה עייף מידי – הם בונים בצוותא, זה העיקר.
משהו משותף יש להם בכל זאת, הם יודעים היטב, וזוכרים כל הזמן את העובדה הבסיסית: – "לָמָה הם כאן"? הם מרגישים, חשים ומודעים לכך, שהם עסוקים בבניה! המטרה המשותפת גורמת להם לגשר על פני פערים, בהשכלה, בכוחות ובכישרונות ואפילו במוטיבציה לא סימטרית, כי הכיוון ברור ומשותף כאחד לשניהם.
השנים לא יעשו צעד אחד שיגרום להם להרס הפרויקט, גם אם ארע איזה מחדל, בזוכרם שהם כאן על מנת לבנות ולהקים, הם יתייעצו כיצד לבנות שוב את מה שנהרס, ויבדקו ביניהם כיצד לבנות מעתה "בלי פאשלות", כי למה להרוס, כשאנו כאן בשביל לבנות? ועוד, הבונים, לא מזלזלים באף פרט מהבניה, הם לא יראו זוית בבית כמיותרת וזניחה, משום שברגע האמת – הכל יקרוס.
הצלחת איש ואשה בזיווגם היא אך ורק כאשר הם יהיו מודעים לחלקם במטרה זו עצמה – בניית ביתם, בניית בית ישראל וכו', המרחב בהם הם חיים במובן הפיזי חשוב פחות מהבית במובן הרעיוני שלו, הבית שאמור להיות ניזון משנים שבונים אותו, יבנה הכי קרוב שאפשר לשלמות, כי גם אם תיתכנה טעויות אנושיות, די רבות אפילו, אך הם לא יחטאו למטרה, הן לא תהיינה טעויות של בסיס, של ניצול השהיה באתר הבניה בשביל להרוס את הבית שהולך ונבנה. מודעות זו אמורה לסייע היטב לשניים שבונים ולפעמים, לפחות בתחילת הדרך – שוכחים לעיתים, שבונים נושאים את עיניהם אל עיקר העמל: הבניה הנהדרת של עמל כפיהם. הזוג שמתגלעים לו קשיים במהלך חיי הנישואין, חוה את ההרס המזדחל ומתקרב לפתחה של הזוגיות שלו, אל לו לבן-הזוג להישאב אל יצר ההרס, ולהכרית את הענף המשותף, שהם יושבים עליו.
זה לא מסובך כל כך, כי ההרגשה הטובה של בניה, מתלווה אל החיים האלו, אם בהתחלה 'זה נראה כבד' כזה, כאילו מי יודע איזו התפלספות עומק יש בכל מילה שאוציא מהפה, אחרי תרגול מחשבתי על העומק שבחיי בניה, נהיה לפחות כמו אותו פועל לא-אקדמאי במיוחד, שמתעסק פחות בפוליטיקות, ובין האבק שמכסה את כל כולו, רוטן על עיסוק בשטויות ולא בבניה.
בבניה של בית בנישואין, מתקיימת חלוקה ברורה בין העיקר לטפל, כמו בבית דירות, יש את היסודות, יש את השלד השדרתי, ויש את הציפוי החיצוני, אם סולם ההעדפות יהיה נאמן למקורו, בני הזוג יזהו מהו קריטי מבחינת בנין-הרס, ומה ניתן לגשר ולפשר ולהתפשר, הם יבנו בית לתפארת. אך אם הציפוי החיצוני יהיה יהרג ובל יעבור, תוך כדי רמיסת היסודות שעליהם עומד כל הבנין, הם יישארו עם הטפל והעיקר מוט יתמוטט.
ככל שאני חושב יותר ויותר, אני רואה את הדימוי הזה כמוצלח מאד, משום שכשם שבבית אין בו משחקים, אי אפשר להתכחש לפנימיות רקובה ומתפוררת, תחת מעטפת חיצונית בהירת מראה, כך חיי הנישואין, אם היסוד הפנימי, החיבור והבניה היסודית והשורשית שבין בני הזוג, המוציאים מתחת כפות ידי שניהם בנין מרהיב הקרוי "נישואין" – לא יהיו תקינים, לא יועיל שום מכסה וציפוי, והכל רק שאלה של זמן עד שנגלֶה שנותרו רק הריסות.
אלו השנים יוצרים משהו שלישי, ועליהם להיות זהירים ביותר לטפח את המשהו השלישי הזה הקרוי: "והיו לאחד", מרוח בניה מאסיבית, של פועלים חרוצים, שלא מרימים יד או רגל במתחם הבניה שלא לצורך הבניה המשותפת.
למרות שהנמשל נראה קצת יותר תובעני מהמשל, במציאות, ההיפך הוא הנכון, משום שהפועלים במשל עובדים לשם מטרה אחרת – פרנסה וכו', כאן העבודה היא החיים עצמם! האושר שמחכה בפינה לשני אנשים עם חוכמת-חיים. והעיקר הוא שבנמשל, יש מישהו, אחד יחיד ומיוחד, שאתם, שני בני הזוג – פועליו, יתברך, כביכול, לבנות את ביתכם היציב, מתוך מודעות עמוקה של אחריות לחוסן והדר הבית אשר תבנו. הנה מה טוב ומה נעים שבת בונים גם יחד.