החוזה הבלתי כתוב
באותם רגעי־שמחה של עמידה תחת החופה, ושמיעת הברכות מתוך לב טהור ומקוה לטוב, אין בני הַשְּׁנַיִם מתארים לעצמם את מה שיתרחש במסגרת אליה הם נכנסים מרצון. לא שמתרחשים דברים לא טובים, ההיפך, אנו מקוים לטוב, אבל חוסר הבהירות על תפקידם המיוחד אמור להיות להם לרועץ, או לחילופין לכלי ממנף.
לא לחינם יש רבנים מסדרי קידושין, שחרף הצהלה שמסביב והזמן המרגש, נצמדים הם לתפקידם המעשי, ומנסים לקרקע את החתן מהמולת הדמעות והחיוכים בדרך בירור האם מבין הוא את דברי הכתובה לאשורם…
הכתובה, כך מסתבר, אינו קמע מיסטי, כי אם התחייבות וחוזה עסקי ממוני לכל דבר, שבמהלכו מצויינים חובות הבעל לאשתו וכו', כך ראו חז"ל הקדושים את פני הדברים, להעמיד חוזה על דיוקו, בהבינם ברוח קדשם, כי למרות המוטיבים האחרים שבין בני זוג, עמוקים ונהדרים ומקשרים ככל שיהיו – אמור להיות יסוד חוזי המסודר לפרטי פרטיו. כידוע, חז"ל אסרו לדור בלוא כתובה אפילו יום אחד!
מה שמביא אותנו לחשוב שבבסיס האימון והקשר, קיים איזשהו חוזה אישי לכל אחד [מלבד הכתובה] סמוי ובלתי נאמר ונכתב, אשר כל בני זוג מסגלים לעצמם במסגרת אוירת המשפחה שהקימו.
אם ניקח את נושא הכתובה כדימוי ורעיון פנימי, נגלה, במציאות החיים, כי המסגרת הברורה, בה כל אחד יודע מה עליו לעשות, משרה שלוה על מערכת החיים המשותפים, ומונעת חיכוכים רבים מיותרים, משום שהאי ההבנות של מי עושה מה ודומיהן, נחסכות כאשר הענינים ברורים מראש.
ההרגשה של להיות מנוצל, היא הרגשה נוראה ואיומה, הפעולה הכי קטנה וזניחה הופכת להיות מעיקה עד אימה כאשר המתבקש לבצע חש בזלזול במעמדו כאדם, בני הזוג, יכולים להיות מסורים וטובים זה לזה, באורח מפליא למדי, עד אותו רגע שהם מבינים, בטעות או שלא, כי מה שהם עושים אינו טוב לב אלא "משהו שהם לא היו צריכים לעשות".
כמובן שהרגשה זו יכולה להיות גם כאשר הענין ממש ממש לא נכון, כי לא האמת היא המניעה את ההרגשה אלא הרקע ליצירתה, דווקא לכן, המיסגור של התפקידים, [כמובן, לא עם עט נייר ועו"ד[, חשוב ביותר למען ההרגשה הנעימה המחויבת להתלוות למי שעליו מטלות רבות כ"כ.
כיצד מנהלים חוזה כזה? האם צריך לשלוף גליונות טפסים עם נוסחים מוכתבים בחוכמה? ברור שלא! גם אם לא ברור מה יותר מגוחך, גליון שכזה או ערפול הבהירות בנישואין, אך כוונתנו למשהו מאד מלמעלה, אך יסודי ביותר. אך לפני הכל, עליהם להבין, שהדברים מתנהלים כך ממילא.
כלומר, מה שכל אחד מהם עושה קבוע (אתה הולך לשלם חשבונות, אני מסדרת את הענינים על נייר כתיבה וכו') גם אם לא הוחלט הדבר הזה מראש – זהו קיום חוזה! כי ההסכמה שבשתיקה מגלה את שביעות הרצון [אף החלקית] מהמצב, שזה בעצם דומה למין "חתימת חוזה". כך שבבוא העת, והענינים אמורים להתנהל קצת אחרת, הם עומדים בפני "הפרת חוזה" ווירטואלי זה, ועליהם להתכנס שוב לצורך הענין.
ואם בלהתכנס עסקינן, כמה ישר והגון היה יכול להיות הדבר, אם חלוקת המטלות בבית מעיקרם יהיה לא מזרימת החיים ומכורח הנסיבות, אלא מוסכם בפה ולשון, על ידי דיבור משותף, שכל אחד יכול להביע את רחשי לבו, וגם אם בסופו של דבר נשארים בחזקתו הענינים הקשים יותר, אבל כיון שכבודו במקומו מונח, והוא שותף פעיל בעריכת החוזה הזה – אינו מגלה סימנים של חוסר שביעות רצון – הסכמתו ניתנה, והיא רוח החיים.
ובחזרה לענין 'הפרת ההסכם', שני בני הנישואין, העומדים בפרק בניית הבית, היו צעירים ורעננים, בינתיים השנים חולפות, והחוזה 'ההוא' נשאר בעינו, ללא תיקון וריענון מחודש, השניים יכולים למצוא את עצמם לכודים בדפוסי החיים הקודמים, גם אם הם מעיקים עליהם, בהיותם אי מתחשבים בהתפתחותם האישית רוחנית, כלכלית וכו'. כאן חייבים לפרק את המיסגור הישן, ובדרך נעימה לנסח חוזה חדש.
כדי שלא תהיה טעות, אין המדובר כאן רק בחובות הבסיסיות הנגזרות מדברי תורה ומבוארות בפי חכמינו, ומנוסחות בכתובה לעולם ועד. אנחנו נוגעים כאן בקשת רחבה של תתי כותרות, המכילים צרכים שונים ומגוונים, תפקידים זמניים ומתמשכים, מחינוך הילדים ועד נישאה בעול הפרנסה, אי אפשר להתייחס למיגוון כה רחב של מורכבויות, ללא שבת אחים גם יחד, בהבנת עומק מי 'מסוגל' לעשות מה?
כי היופי של חיי הנישואין, שהופכים אותנו ממקבל למשפיע, מאגוצנטרי לאדם הרואה את הזולת. וגם בתחום המעשי, עלינו להיות ערים יותר ליכולות האישיות של כל אחד מאתנו, בידיעה, כי אם נגלה הבנה למיקומו של הזולת במערכת, נוכל להביאו לשביעות רצון שהיא כה חיונית בחיי הנישואין, אמן כי"ר.